רחובות - חבר לסגר – סיפור אישי

מאת נחום נוימן

בימי הקורונה, ההולכים ומתפוגגים בינתיים, בהם עם ישראל ובעיקר אנו בני הגיל השלישי, היינו ספונים בבתים, מנותקים פיזית ממשפחה וחברים, חיפשנו קירבה.

את קשר השמע והעין עם הילדים, נכדים וחברים, למדנו לקיים באמצעות מגוון רשתות המדיה החברתית שבאו לעזרנו: ווטסאפ, מסנג'ר, פייסבוק, זום וכיו"ב.

אך עדיין חסרים היינו את המגע הפיזי וקשר העין הבלתי אמצעי. רבים החליטו בימים אילו לאמץ כלבים וחתולים, עד שהתרוקנו בתי המקלט עבורם וטוב שכך, אך מאחר ואנו מגדלים כבר שתי כלבות חמודות, אופציה זו של אימוץ כלב נוסף ירדה מהפרק.

את חברי החדש, עליו ארצה לספר לכם בקצרה, מצאתי דרך מקרה ומכורח הנסיבות. הוא לא חדש, ומתגורר לו שנים בחדר האמבט, הצמוד לחדר השינה שלנו. הוא שקט, נמוך קומה, ממש ממש נמוך, דייקן להפליא ובעל זיכרון פנומנלי.

על אף שהוא חזק ויכול להניף אותי בקלות, הוא דורש יחס עדין, ואם תפגע בו ברגל גסה, יחזיר לך מיד מנה אפיים. גם שמירת סוד אינה בין מעלותיו. הוא ממש שטינקר.

ובכן, חברי החדש הוא מאזני האדם הדיגטליים, בשפת העם: "המשקל".

כאמור, הוא שם כבר זמן רב, רק שלאחרונה הקשר הפיזי ונדמה לי גם הנפשי ביננו התהדק, עת ראיתי שמשקל גופי בימים אילו החל לטפס אט אט מחוסר איזון קלורי.

בימים בהם שריפת הקלוריות פוחתת מישיבה בבית וסגירת חדר הכושר אליו נהגתי ללכת מספר פעמים בשבוע, צריכת הקלוריות נסקה בתלילות. פינקנו עצמינו במשלוחים רבי שקיות ומוצרים מהסופר. אשתי שתחיה, שחסרה את חוגי הספורט, קרמיקה ויידיש, השקיעה מזמנה, מרצה וכשרונה, באפית עוגות ושאר מאפים עתירי קלוריות. יש עוגה לשבת ויש עוגה ליום ראשון, ועוגה לאמצע השבוע. מה טוב מפרוסת עוגה מתוקה, כדי לאזן את המרורים שאנו אוכלים ביד רחבה, אם זה מיד נציגינו הפוליטיים, וממש לא משנה למי אתם מצביעים, או מחדשות ותמונות הקורונה, המובטלים והעסקים הקורסים.

את חברי החדש אני עדיין פוגש בשעת בוקר מאוחרת, כאשר סוף סוף אני נחלץ מהמיטה. אני מקפיד לטפס עליו, כשרק תוספת משקל מינימאלית לגופי - זוג תחתוני הבוקסר איתם ישנתי. אכן, התחתונים מהווים תוספת קלה למשקל הגוף. גילוי נאות, עד לא מזמן נהגתי לישון כשרק עורי לגופי, אך מאחר ואנו אוהבים לישון בתקופה זו של השנה בחדר מאוורר עם חלונות ויטרינה פתוחים, ומדאגה אמיתית לבריאותם הנפשית של שכנינו הטובים, העלולים לסבול מטראומה ממראה גופי העירום, שיניתי את מנהגי.

כפי שהזכרתי לעיל, חברי החדש רגיש מאד ודורש יחס מתחשב ועדין. אם אני מזנק עליו בפזיזות וברגל גסה, ניקמתו מידית, והוא מוסיף כמה מאות גרמים למשקלי, כך שאני מקפיד לדרוך עליו אט אט ובעדינות מירבית, תוך שאני מתבונן בדאגה בצג התצוגה. נשמע לכם בטח מוכר?

גם לעניין שמירת הסודיות, ממש אי אפשר לסמוך עליו כחבר אמיתי. הוא זוכר בצורה מדוייקת את השקילות הקודמות שלי, שזה דווקא יפה. הבעיה שהוא דיגטלי ובעל זיכרון מופלג, ומלשין לזוגתי שגם משתמשת בו, את כל הפרטים האינטימיים עלי.

מקווה שלא רחוק היום בו סיפור מאזני האדם ישאר רק כאנקדוטה בזכרון.