דינה בנקלר ז"ל - דברים ממנה ועליה

1932-2019

 

דינה בנקלר, ממייסדי "ידיד לחינוך" - ראיון מצולם עם צוות התקשורת של העמותה

 

----------

דברים שנשאה לאה רוזנברג, יו"ר המזכירות הפדגוגית של "ידיד לחינוך" בהלוייתה של דינה

דינה היפה, אצילת הרוח והנפש, דינה שהגביהה עוף ואספה באברותיה תלמידות ותלמידים, מורות ומורים, גימלאיות וגימלאים, דורות של אנשים שנגעה בנפשם ועשתה אותם טובים יותר כדי להיות ראויים לה.
לכל אחת ואחד מאתנו הייתה פיסת הדינה שלו, בחיוך, במילה, במבט, אך היא הייתה ונותרה שלמות אחת.
דינה, בדרכה ותמיד, מעולם לא ירדה כדי להתאים עצמה לילד או מבוגר, היא העלתה את האחרים אליה. היא הקרינה תחושת ערך עצמי ותחושת ערך לכל הסובבים אותה.

דינה היפה, אצילת הרוח והנפש.

מסע חייה היה מסע של נקודות ציון ונקודות שיא. כשנדמה היה שהיא כבר חקוקה בפנתיאון החינוך עם הקמתו של בית הספר לטבע על עשרות בוגריו המאיישים את השדרה המרכזית של המנהיגות הישראלית, ולכן מותר לה כבר לנוח, חברה למשה רביב היו"ר ולנמרוד אקרמן המנכ"ל, והיא כיו"ר המזכירות הפדגוגית יחד איתם ייסדו את עמותת "ידיד לחינוך ".

העמותה הפכה לאחד השיאים של חייה הבוגרים. היא יצקה תכנים וקיבעה מסגרות ארגוניות. היא קיבצה סביבה אנשים איכותיים ורתמה אותם למה שזיהתה כצורך של מערכת החינוך, שכן, היא ידעה שיש מבקרים די והותר למערכת האהובה עליה, וזיהתה את הצורך בידידים למערכת זו. הם הפכו לידידיה האישיים והיא הנהיגה אותם בשבילי החינוך ובגבולות של תרומתם למערכת.

גיבושה של הפדגוגיה החינוכית התנהל בביתה של דינה, לא במטבחון, אלא בסלון, על הספה, באלגנטיות ובפשטות האצילית שלה, ואלו עיצבו את הרוח של העמותה: התנדבות ודוגמא אישית, יזמות יצירתית, חיבור בין המקצועיות, הידע עם הרוח ההרפתקנית שהיא לעולם צעירה. היא חלמה ודיברה במלים גבוהות, אך מעולם לא בהתנשאות. 

דינה סמכה על כולם אבל וידאה ללא מורא וללא משוא פנים, שדברה ייעשה כרוחו וכלשונו. וקשה, קשה מאד היה לסרב לה, לסרב לקסם האישי הרב, המלווה בטיעונים הגיוניים, מקצועיים, מבוססי ניסיון עתיר הצלחות. הנוכחים כאן, כמוני ורבים אחרים, יכולים להעיד שאם דינה ביקשה, אין ברירה אלא להיענות. 

המוטו שניסחה והתכוונה לכל הגה: ״לתרום לתחושת המסוגלות של כל ילד ושל כל גימלאי״, הפך להיות תכנית פעולה. 

ואז.....כשאמרה יום אחד, ״שצריך לדעת מתי ללכת״, קמה ופרשה מתפקידה כיו״ר המזכירות הפדגוגית בעמותה, אך כדרכה, באותה נשימה, ייסדה את ״בית הלורדים״ לגימלאים בקריירה השניה או השלישית שלהם, ומילאה אותו בצורה ובתוכן הולמים.

ועכשיו דינה יקירתי, היפה, אצילת הרוח והנפש, עכשיו לאן? גם עכשיו החלטת שדי?! החלטת ועשית?! 
אני מחכה בכל רגע שתנזפי בי ותגידי; ״הגזמת לאה?!״ אבל הפעם את הגזמת ! 

וכאן, אצלנו, כבר עכשיו, נפער חלל של געגוע.

 

מדבריהם של משה רביב ושש הרכזות, אותן גייסה דינה לעמותה והן נמנות עם הגרעין המייסד של "ידיד לחינוך" – הדברים נאמרו באירוע פרידה מדינה, שסיימה את תפקידה כמנהלת המזכירות הפדגוגית, יולי 2015

דברים שאמר משה רביב, יו"ר הועד המנהל של "ידיד לחינוך" לכבודה של  דינה, קרא עוד

שרה אוגד (רכזת חולון) קרא עוד

חנה חדאד (רכזת באר שבע) קרא עוד

עדה זהר (רכזת רמת גן) קרא עוד

יפה דואק (רכזת מרחב השרון) קרא עוד

ניצה דה פורטו (לשעבר רכזת אשדוד) קרא עוד

יונה סלע (רכזת בת ים) קרא עוד

 

דבורה בר און, מתנדבת מטה, הדרכה:

דינה,

אישה פורצת דרך, שחלמה וגם הגשימה, בעלת אישיות מעוררת השראה וכובשת, מוקפדת בהופעתה ומחכימה באמירותיה.

כבר חסרה!!!

נועה רפאלי –רכזת קרית טבעון:

 דינה בנקלר איננה!
לפני קרוב ל-40 שנה את דינה הכרתי, כשבבי"ס "כפיר", אותו ניהלה, בקרתי
בהזדמנויות שונות כמנהלות בית ספר  איתה נפגשתי,
ומהר מאד חיבה והערכה רבה אליה רכשתי.
דינה הייתה אשת חינוך, שהיה ממנה המון מה ללמוד,
תמיד עשתה, חידשה, יזמה עוד ועוד.
והנה אחרי שנים רבות, שיחת טלפון ממנה קיבלתי,
ובזכותה /בגללה ל"ידיד לחינוך" הצטרפתי. שמחה אמיתית הרגשתי,
ושלעבוד במחיצתה  זו חוויה אמיתית ידעתי.
עם השנים הערכתי אליה רק גברה,
והיחסים ביננו לא היו כמו "סתם" עוד מכרה.
ספרנו, שיתפנו גם בדברים אישיים, וגם כשפרשה  לא נותקו הקשרים.
דינה הייתה אשה מיוחדת, פעילה.
המרץ והחריצות שלה היו לעילא ולעילא.
וגם בשנים האחרונות, כשבריאותה בגדה בה,
לא נכנעה, המשיכה  להיות פעילה,
ושמרה על הופעתה, שתמיד היתה מרשימה.

חיכיתי לה  שתגיעה ביום שלישי לאירוע עשור ל"ידיד לחינוך" בטבעון.נמרוד הבטיח להביא אותה, אולם נמרוד הגיע לבד עם הבשורה המצערת והמעציבה:  " דינה איננה". אמרתי בערב זה: "ידיד לחינוך" היה חלק נכבד ממפעל חייה של דינה, ועלינו לדאוג לפיתוחה והרחבתה של העמותה ולראות בזה את מורשתה". 

נתגעגע ונזכור אותה כולנו.

 

עופרה דרורי, סמנכ"ל הדרכה:

דינה יקרה, מחנכת, מנטורית וחברה לחיים,
כל כך משונה לכתוב בלשון עבר, להכיר בעובדה כי לא יהיה עם מי לצחוק, להתייעץ, ולחשוב קדימה בנושאי "ידיד לחינוך". הייתה לי הזכות לעבוד לצידך לאורך עשור, מהיום שאמרת: "תפסיקי לחפש, אנחנו ב"ידיד לחינוך" צריכים אותך, ועד לפגישתנו האחרונה בהרמת כוסית לפסח במשרדי העמותה.

תמיד ידעת לאן, מתי, ואיך את רוצה לקדם ולהיות ב"ידיד לחינוך", ויחד עם זאת ידעת להקשיב, להרגיש, ליצר איזונים, ולאפשר צמיחה אישית ומקצועית לצדך. הקמת מפעל לתפארת, ויצרת קהילה המחויבת לחינוך, להתנדבות, ולעשיה משמעותית. אני בטוחה שהאבנים הגדולות שהנחת בכינון העמותה וביסודה בעשר שנות הובלתך כמנהלת פדגוגית וכיו"ר המזכירות הפדגוגית, לא ייעלמו ויהוו מורשת חינוכית שלך לעולמי עד.

גאה על כך שהייתה לי הזכות,

כואבת, מתגעגעת וחסרה.

 

 

רעיה יעקב, מתנדבת מטה, הדרכה:

דינה יקרה שלי

את יודעת בדיוק איך אני מרגישה כלפייך. בכל זאת עלי לסגור מעגל כאן ועכשיו למרות הקושי לעשות כן. אני כותבת שורות אלה של ההיסטוריה ביננו.

לראשונה נפגשנו במשרדך. כן כן, בבית הקפה במוזאון תל אביב. ביקשת שאביא עמי דפים. תעודות וכו'... כשראיתיך, יפה כל כך, מטופחת, התפעלתי מיידית מהנוכחות שלך. חשתי שהעשייה שלך היא בדמך. והבנתי, שהיוזמות שהוצאת לפועל, הניבו פרי בכל מקום בו רגלך דרכה.

כאשר הצגתי בפנייך תעודות – אמרת שבעצם אלה לא מעניינות אותך אלא רק מי אני, מה אני שווה הלכה למעשה ומי יכול להמליץ עלי. סיימת את השיחה עמי בחשדנות ואמרת: נו טוב, שיהיה בהצלחה - עוד נראה... באת לביקור באירוע שיזמתי כרכזת ב"מכבים רעות מודיעין". שם כבר העלית חיוך על פנייך, חיזקת אותי וביקשת סליחה על הרושם שהשארת עלי בפגישה ראשונה...

 מאוחר יותר העתקנו מקום מגורנו לעיר הרצליה. לתומי חשבתי לסיים את התנדבותי בעמותה, כמה קשוחה היית, לא ויתרת, ביקשת לשוחח איתי ולפגוש אותי במשרדך החדש – בבית הקפה בכפר המכבייה. לשם הבאתי את מחליפתי החביבה. רבקה לה. העלית שאלות נוקבות, אך אני ביקשתי שתסמכי עלי, לא איכזבנו! במעמד זה ובמעמד נוסף, שיכנעת אותי להרים קבוצה של "ידיד לחינוך" במקום מגוריי החדש בהרצליה. התניתי את המלאכה בשנה אחת ואת היבעת הסכמתך.

עם תום שנה מיוחדת להקמת קבוצת "ידיד לחינוך" בהרצליה, אחזת בידי, ביקשת לומר לי לחפש משימה התנדבותית מורכבת יותר, וכך פניתי למיזם העולים. שנה שלמה התרוצצתי מפה לשם ולא ממש מצאתי סיפוק בהתנדבות ובתרומה במיזם זה ברחבי הארץ, דינה – את חקרת ודרשת בשלומי ללא הרף ואז סופית המלצת לי לפנות להדרכה. עד היום אני משויכת באושר לצוות ההדרכה, דינה, את הרעפת עלי משובים חיוביים בלי סוף, תודות לעפרה לה על הובלתה במקצועיות ועם כל הלב.

 דינה'לה, מיוחדת שכמותך. ידעת מתי נכון לך להעביר את השרביט– אין עלייך. היגיע הרגע, אני מבקשת להתוודות בפנייך... לא יכולה להיפרד ממך. פשוט לא רציתי להאמין, שכך עזבת. כך בפתאומיות. לא יכולה לעכל או להתמודד עם העצבות בלב. נקווה, שאת סומכת על כולנו שנמשיך את החזון והדגלים שהצבת בגאווה.

אוהבת ומוקירה – רעיה יעקב

 

רונית גטניו, שפגשה את דינה לקראת כנסים והרצאות ב"ידיד לחינוך"

דינה יקרה ואהובה, נצחית שאת.

נפגשנו בביתך בגבעתיים לקראת כנסים והרצאות שהעברתי ב"ידיד לחינוך". הזמן עמד מלכת. השיחה איתך נעה בין מטרות ברומו של עולם לחיוך שובבי כשגלשנו לשיחת חולין. 
גם אני, נשביתי בקסם האישה החכמה, האמיצה, היוזמת, הערכית והאנושית שאת.
גם אני, לא יכולתי להתיק עיניי מהבמה שעלית עמדת, כשנשאת דברים בפני ותיקי "ידיד לחינוך" ושימשת עבורם מודל והשראה לעשייה משמעותית בכל גיל.
נצחית שאת. מסרבת להכיר בלכתך. החותם שהשארת, המורשת שנגעה באלפי תלמידים, אלפי מתנדבים ואלף אלפי לבבות תשאר לנצח.

באהבה, רונית

----------

ריקה שפרינצק, ראש צוות תקשורת:

זיכרונות מדינה

אחת הפעמים הראשונות בהן פגשתי אותך, הייתה כשהתארחתי אצלך בביה"ס לטבע לפני שנים רבות מאד. שמואל, אישך, נכנס לחדרך, חדר המנהלת, והביא עימו זר ענק של פרחי בר טריים, אותם החליף בפרחים הישנים שהיו בכד גדול על שולחן נמוך שעמד בצד. איזה זר יפה וגדול היה זה. תמיד אהבת פרחים. גם כשביקרתי אותך בדירתך בדיור המוגן, יכולתי לזהות את הבית בו את גרה, לפי האדניות הפורחות שבחלון.

כשעשינו את הסרט עליך מטעם "ידיד לחינוך", ביקרנו יחד איתך גם בביה"ס לטבע אותו הקמת. קבלת הפנים שהייתה לך שם, הייתה כל כך מרגשת, מורות שעבדו איתך ומורות שהגיעו אחרי עזיבתך, אבל שמעו עליך, כולן הקיפו אותך, חיבקו והרעיפו עליך המון אהבה. אני זוכרת שנכנסנו יחד לאחת הכיתות ושאלתי את אחת הילדות בכתה ג': "את יודעת מי זאת? והיא ענתה: "בטח, זו דינה בנקלר, סיפרו לנו עליה".

כל פעם ניגלה לי פן חדש שלך.

כשהגעתי ל"ידיד לחינוך", לא תיארתי לעצמי שאני נכנסת למשהו כזה גדול, כל כך שמחתי שהגעתי לעמותה כזו. רכזים סיפרו לי אז, שהם אף פעם לא יודעים אם הם יושבים איתך לשיחה חברית על כוס קפה או בישיבת עבודה. איזו חוכמה נמצאת כאן, לתת לאנשים הרגשה כל כך טובה וחברית, כך שגם ישיבה נראית כמו שיחה נעימה על כוס קפה, תמיד התייחסות אישית, תמיד מילה טובה, גם על עשייה, גם על שימלה וגם על שיער.

הייתה בך, דינה, ערכיות, מין ערכיות כזו, שבאה באופן טבעי, כמשהו מובן מאליו, בלי מילים גבוהות ועם הרבה עשייה. הרביתי לצטט אותך במה שאמרת בראיון שערכנו איתך: "עמדתי בחיי ליד שלוש עריסות: עריסת ביה"ס "כפיר", עריסת "ביה"ס לטבע", ועריסת "ידיד לחינוך", ואכן כל אלה הן יציר כפיך, כמו תינוק שנולד, אבל את לא אמרת "יצרתי", את אמרת: "עמדתי ליד", איזו צניעות, שאת בעצמך, נדמה לי, לא היית מודעת לה. את היית זו שטבעה את המושג בו השתמשנו הרבה בעמותה שלנו: שני דגלים, "העמותה מניפה שני דגלים, דגל העזרה למערכת החינוך ודגל הדאגה לגימלאי" – לא היה פה רק רעיון, היה פה רעיון שהביא עימו הרבה עשייה. הרעיונות והחזון שהפכו למעשים, הם רוח "ידיד לחינוך", שאת משאירה לנו.

עם כל הצער על לכתך, מַתֵת כמו דינה. אושפזת, לא סבלת והלכת לך. אני יודעת שכך רצית, וזו נחמתנו.

----------

עירית דיאמנט, מתנדבת מטה - מחקר והערכה:

ברגעים אלה את, כמו שאומרים, מובאת למנוחות. מנוחה? אולי אחרי חיים כל כך מלאים ובעלי משמעות זה מה שאדם צריך – מנוחה. אבל המנוחה הזו כרוכה בפרידה, והפרידה, למרות שהיא צפויה בשלב הזה של חיי אדם, קשה ומכאיבה.

היית לי אמא - אמא שלישית. לפעמים, כך אמרת, הייתי לך גם בת. מי יוסיף ויקרא לי: 'ילדתי', גם כשאני עצמי כבר סבתא. כרגע, חסר לי חיבוק אחד של פרידה, דינה.

ואכן, לכל אחת ואחד יש את הדינה שלו.....

ה"דינה" שלי התחילה ב 1976. מנהלת צעירה, מלאת אמונה וחזון לשנות את גורלם של ילדי 'שכונת הארגזים', ילדים שכונו אז "טעוני טיפוח". שנה לאחר מכן, 1977, "גויסתי" בפעם הראשונה (ולא האחרונה) על ידי דינה, להצטרף אליה ואל התנופה שהיא מובילה בשילוב מופלא של חזון, הגיון, וקשב רגיש לסביבה. בשנה זו, בוגרת סמינר, מלאה בתיאוריות חינוכיות ובאמונה בהן, כאלה שמתנפצות אחת לאחת אל קרקע המציאות, דינה עמדה ביני לבין הרמת ידיים וייאוש. היא הייתה שם בשבילי כל יום, ממש כל יום. גם בדוגמא שהיוותה בהתנהלותה מול הילדים בשכונה הכל כך טעונה, וגם באוזן הענקית, בלב הפתוח, בהיגיון ובחכמה, שהיו לה, להקשיב לי ולקשיים שחוויתי ולאפשר לי לצוף ולהמשיך.

בבית ספר 'כפיר', אותו הקמנו יחד עם צוות שהיה לנו כמשפחה, ששוב, דינה ביוזמתה ובתושייתה הצליחה ליצור, והיא 'האמא הגדולה', התחושה של יצירת משהו חדש, יש מאין, נתנה לנו מוטיבציות ואנרגיות שלא יסולאו בפז. כאן יכולנו ליישם בכוחות המשותפים שלנו את התיאוריות החינוכיות הכי עכשוויות, שהאמנו בהן, כי דינה בחוכמתה ובאסרטיביות שלה, בחרה אחת לאחת את המורות שצרפה לצוות. הלמידה המתמדת היתה לנו לדרך חיים, וכך שילוב של למידה מחד והתנסות מאידך הוכיחו כי צדקה. בצוות הניהול של 'כפיר' יחד עם שרה לוטן וכדן קלרמן, הצליחה דינה למצוא לכל אחת מאיתנו את המקום בו תוכל להביא לידי ביטוי את החוזקות שלה, ובו בזמן לתרום לביה"ס ולפיתוח שלו, של הצוות ושל התלמידים בו. ההתנהלות בשכונה לא היתה פשוטה. העציצים שנשתלו בשביל הכניסה נעקרו מידי לילה, אך אנחנו, בניצוחה של דינה, היינו עקשניות יותר, ובסופו של דבר העוקרים נכנעו, ובשכונה התחברו אל בית הספר והיו גאים בו.

ב 1985 הגיעה מהעירייה הצעה, שדינה לא יכלה לסרב לה (אחד העקרונות שדינה גם לימדה אותי הוא לחפש מידי מספר שנים אתגרים חדשים, לא לנוח על זרי הדפנה) – לייסד את בית הספר לטבע סביבה וחברה. גם כאן, מרבית המורות והמורים שגויסו היו צעירים וחדשים בתחום וגם כאן עם האישיות הכריזמטית, הידענית, הרגישה, השכילה דינה, מחדש, ליצור צוות לתפארת לטובת כולנו, ולטובת התלמידים שאיכלסו את בית הספר. אט אט הפך בית הספר לבית ספר לדוגמא, אליו עלו לרגל מכל קצוות הארץ, ללמוד וליישם, כך השפעת החזון של דינה, והמורשת שבעשייה שלה כאשת חינוך משכמה ומעלה (בכל המובנים של הביטוי), פרצו את גבולות המוסד והשפיעו על מוסדות רבים בארץ.

ב 1994 נפרדו דרכנו, אך לא לזמן רב. דינה, נשארה חברה, כמו שהשכילה לעשות עם רבות מחברותי וחברי לצוות. כולנו ראינו בה אם רוחנית, שתמיד ידעה להתעניין בנו ובהתפתחות שלנו, לעודד, להציע, להיות מעורבת. היא הכירה כל תלמיד\ה בשמו\ה ומבית ספר 'אוהל' דרך 'כפיר' ועד ל'טבע' זכרה אותם, התעניינה בהתפתחותם והיתה גאה בהצלחותיהם.

"כולם היו בניה" או "כולנו היינו בניה ובנותיה".

לפני כעשור, צלצול טלפון מדינה, בו היא ביקשה את מס' תעודת הזהות שלי, והודיעה לי שאני מתנדבת בעמותה שייסדה 'ידיד לחינוך'. Baby חדש, גיוס מחדש, וברור שלדינה לא אומרים 'לא'. הרפתקה חדשה, מלאת עניין, שדינה הובילה ביד רמה. שוב השכילה לגייס אנשים טובים שיחשבו ויצרו יחד איתה, שוב השכילה ליצור קבוצה איכותית, שתוביל מיזם מיוחד במינו בנוף מערכת החינוך הישראלית.

איזו זכות היתה לנו! איזו זכות היתה לי! להכיר, לגדול, להתפתח, להרגיש מוערכת, מוכלת, ויחד עם זאת מאותגרת תמידית. הצער גדול. נחמתנו בזכות שהיתה לנו להיות, לזכות בנגיעת הקסם הזו, ולבנות שוב ושוב עולם מלא משמעות במחיצת האשה היקרה, החכמה, היזמית, היצירתית והחמה הזו.

יהי זכרך ברוך! נוחי על משכבך בשלום, אשה יקרה, תחסרי לי.

----------

יפה חכמון – מתנדבת בצוות תקשורת  ומתנדבי "ידיד לחינוך" בבאר שבע

נזכרנה לעד

התעוררנו לבשורה מכאיבה. דינה בנקלר איננה?" הלב, ממאן לקבל.

התמונות מתרוצצות, תמונה של אישה המככבת בלבבות, גברת אמתית, חדורת מוטיבציה. ממייסדי "ידיד לחינוך". מנהיגה שסוחפת אחריה, לדברי חנה חדאד רכזת "ידיד לחינוך" בבאר שבע. "זכור לי שהתראיינתי אצל דינה, אישה לבבית ונעימה, מסבירת פנים, שקיבלה אותי בביתה, הנחתה, הדריכה, תמכה ועודדה. כשהקמנו את סניף "ידיד לחינוך" בבאר שבע, ליוותה אותי והעניקה לי עצות פדגוגיות. תמיד הייתה שם למעני ולמען כל פונה. ראתה בבאר שבע מקום עם פוטנציאל אדיר. בכל פעם שהזמנו אותה לאירועים ומפגשים, הגיעה בשמחה והביאה עמה משב רוח רענן. חסרונה יורגש מאד. אני זקוקה לזמן כדי לעכל את עובדת מותה".

אכן קשה מאוד לדמיין את העמותה בלעדיה. דינה היקרה תישאר בליבנו לעד. יהי זכרה ברוך. שתהא מליצת יושר עלינו ונמשיך בדרך אותה הנחילה לנו.

----------

כתבה של דינה התפרסמה בראשית פעילותה של עמותת "ידיד לחינוך":
סבתא, מה את עושה כשאת קמה בבוקר?

-----------

מפגש מיוחד של "ידיד לחינוך"
במלאת 30 למותה של דינה בנקלר

במלאת שלושים למותה של דינה יקירתנו, נערך מפגש זיכרון מרגש ב"ידיד לחינוך". דינה, שהייתה ממייסדות "ידיד לחינוך"  ומי שהניחה את היסודות לתפיסה הפדגוגית חינוכית של העמותה, נכחה בכל רגע ורגע של המפגש בו השתתפו בנה וכלתה, ראשי העמותה וקהל מוקיריה.

המפגש התבסס על מצגת עשירה ובה שמונה ערכים עיקריים בהם האמינה דינה ולפיהם פעלה. המצגת לוותה בדברים אותם כתבה או אמרה דינה במהלך השנים ובדברי הנוכחים, כפי שהם זוכרים אותה.

דובר על דינה כמנהיגה, שהאמינה באדם באשר הוא אדם, אשת חזון, שידעה להוציא מהכוח אל הפועל, דינה שהתנהלה תמיד בנדיבות ובענווה, שיצרה ידידות ואחווה בכל מקום ושהקפידה על אסתטיקה פנימית וחיצונית.

 

מצגת לזיכרה של דינה מאת גיורא אולמן:		דוד הרמן, חבר הנהלת "ידיד לחינוך, נושא דברים לזיכרה:
נמרוד אקרמן, מנכ"ל עמותת "ידיד לחינוך" מעלה זכרונות על עבודתו עם דינה:		משה רביב, יו"ר הועד המנהל של "ידיד לחינוך":

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דינה האמינה באדם באשר הוא אדם

אנקדוטה מבית ספר 'אוהל' - סיפור של דינה (1976 – דינה מנהלת חדשה):

"סתם יום של חול...אני יושבת בחדרי, רכונה על שולחן העבודה, דלת החדר סגורה ואני מנסה להתמודד עם בעיות התקן. לפתע נפתחת הדלת ואל החדר מתפרץ יחיאל, הסגן, האחראי על משמעת. הוא לופת בזרועותיו, במאמץ אדיר, את חיים תלמיד כתה ד' בחינוך המיוחד, כשהוא מתפתל בועט וצווח."הנה, טפלי בו" אומר יחיאל, ועוזב את החדר כשהוא סוגר אחריו את הדלת. עמדתי ליד הדלת מונעת מחיים לצאת וממתינה שיירגע על מנת שאוכל לדבר אתו ולברר מה קרה. עמדתי שותקת. חיים המשיך להשתולל, הוא הפך כסאות, השליך ספרים מארון הספרים על הרצפה, זרק ופזר ניירות שהיו על שולחני. המשכתי לעמוד שותקת ולהמתין, בין השאר גם משום שהייתי המומה, ולא בדיוק ידעתי מה אני אמורה לעשות במצב כזה. הדקות חלפו, הר הגעש הלך והתקרר, הילד נרגע כשהוא אומלל ומתוסכל מהעדר אויב להתעמת אתו. אמרתי בזהירות: "חיים אני רוצה שנדבר", משיכת כתפיים, "חיים, אתה לא תעזוב את החדר לפני שתאסוף את כל מה שפיזרת". "לא רוצה!"

פעלתי אינסטינקטיבית, כמו עם ילד פרטי בבית, בלי שום תחכום. בוא, אמרתי לו, בעודי יורדת על ברכי, נאסוף ביחד. התחלתי להרים את הספרים, אחרי דקתיים הצטרף חיים בשתיקה, ויחד אספנו וסידרנו את הספרים והניירות. הייתה זו ברית סתרים שנכרתה בינינו, ללא אומר, ברית אשר לאורך השנים הבאות, דרך כל הבעיות והקשיים שהיו מנת חלקו של חיים ומנת חלקנו במערכת החינוך,לא הכזיבה".

עדותה של עירית דיאמנט: "בסופו של כל יום לימודים, גם אם היינו באמצע ישיבה הכי חשובה, עם האנשים הכי חשובים – ידענו שברגע שהצלצול לסוף היום יישמע (בכל בית ספר בו עבדנו), דינה תקום ממקומה, תבקש סליחה, ותעמוד בכניסה לבית הספר. תטרח לברך כל ילד/ה שיוצא/ת מבית הספר לשלום – פה מסדרת רצועה של תיק שנפלה מהכתף, שם מסדרת קבוצת שיער סוררת, ושם שואלת לשלומו או לשלומה. כך חש/ה כל אחד ואחת מהם יחיד ומיוחד יחידה ומיוחדת".

התחשבה ביחיד ובאישיותו

"...לא עוד מסה של תלמידים הנדרשים למלא כולם אחרי אותן הנחיות ולהגיע לאיזשהו רף של הישגים לימודיים, או לחילופין להפגין סגנון התנהגות אחיד, אלא התחשבות מירבית ביחיד ובאישיותו".

יזמית, שידעה גם להוציא מהכוח אל הפועל, הובילה חדשנות בכל פרויקט שיזמה

כשקמה ידיד לחינוך, אמרה דינה: "אנחנו נניף שני דגלים: נסייע לבתי ספר ובמקביל, נתרום לאיכות החיים של הגימלאי. שני הדגלים יהיו בגובה אחד. מלכתחילה זה מה שעשינו".

 

דינה הייתה מנהיגה באופן בו הובילה את כל מה שעשתה

I do not take no as an answer” אמרה על ראשית דרכה ב"ידיד לחינוך. "שבע רכזות הלכו איתנו ובערך 300 מתנדבים, ומזה התחיל "ידיד לחינוך"'.

 

דינה הייתה אמיצה הוגנת – לא חששה לומר את שהאמינה בו

"שכונת התקווה סוערת, התפרסמו תוצאות של מבחנים בחשבון ובהבנת הנקרא שנערכו בעיר ת"א, והפערים בין הצפון לדרום זועקים לשמים. מה עושים? מנהלי בתי הספר בשכונה ועד השכונה והורים כינסו אסיפה. האולם היה מלא מפה לפה, מנהלים ועסקנים דברו בלהט, הורים האשימו את המערכת, האווירה התלהטה, מדברי כולם עלה מסר חד-משמעי, הילדים בשכונת התקווה אינם פחות אינטיליגנטים ולא פחות מוכשרים, ואם רק יזרימו לשכונה יותר כספים ויותר משאבים יסגרו הפערים. בכל אשמה החברה, בכל אשם הממסד. הדברים , כפי שנאמרו, הכעיסו אותי. הייתי חדשה יחסית הן בניהול בי"ס והן בשכונה בכלל, אבל החלטתי לומר את אשר על לבי. בקשתי את רשות הדיבור, עליתי על הבמה ו.....

אמרתי שלא כל הילדים נולדים שווים, הדגשתי את העובדה שילדים בסביבות שונות חשופים לגירויים שונים הרבה לפני שהם מגיעים לגן הילדים ולביה"ס , בקיצור, כסף בלבד ואפילו הרבה, לא יחולל את המהפכה. כשהיכולות שונות ממילא יש לצפות גם לתוצאות שונות. מהפיאט צריך לעשות את הפיאט המוצלח ביותר, ומהמרצדס את המרצדס הטובה ביותר, אך הפיאט לעולם תישאר פיאט , היא לא תהפוך למרצדס.

דברי עוררו סערה, האנשים דיברו, צעקו, פירשו את דברי כאילו קטלגתי את כל ילדי הדרום כ"פיאטים",בקיצור, הפכתי ל"אויב העם".

באותם ימים-1976 –להעז ולומר כי יש שוני מובנה בין ילדים , יש גנטיקה ויש בית, ויש סביבה ראשונית סוציו אקונומית לה חשוף הילד בשנותיו הראשונות, לומר כי כל אלה הם מרכיבים משמעותיים בהתפתחותו העתידית של פלוני אלמוני. לומר באותם ימים כי תנאים אלה ,עצובים ככל שיהיו, מציבים את הילדים האלה, מיומם הראשון במערכת החינוך, בעמדת פתיחה נחותה, היה משול לאמירת דברי כפירה. אין ספק, הוספתי ואמרתי, משאבים מתאימים , מורים טובים ומיומנים, סביבה חינוכית מבינה מקבלת ותומכת , עשויים בהחלט לשפר הישגים ולצמצם פערים, אבל לא לסגור פערים, על מנת לסגור פערים יש לעכב את התקדמותם של בעלי היכולת, ולכך הרי אין איש מתכוון. מתוך הבנה והסכמה לדברים אלו , יש לאפשר לכל תלמיד ללמוד ולהתקדם בהתאם ליכולותיו, תוך השקעה מאסיבית- בחומר וברוח- בתלמידים הנזקקים.

כשהדברים נאמרו, הייתה זו אמירה מאוד רדיקלית ובלתי קבילה, היו אנשים, לא מעטים, שלא סלחו לי על כך ועד לבירור בוועדת החינוך של הכנסת הגיעו הדברים".

 

דינה יצרה אחווה בתוך הקבוצה אותה הנהיגה, וגם מחוצה לה
"הרכזות הראשונות של ידיד לחינוך היו חברותא, הקפדנו לשמר את רוח הקבוצה"

 

התנהלה תמיד בנדיבות ובענווה

"עמדתי בחיי ליד שלוש עריסות: ביה"ס כפיר, ביה"ס לטבע, ועמותת "ידיד לחינוך"; כך סיכמה דינה את עשייתה. היא לא אמרה: "בניתי וניהלתי את הרוח הפדגוגית" (שהיא נשמת אפה של העמותה ), אלא: "עמדתי ליד".

 

בכל הארגונים אותם יזמה והובילה, הקפידה על אסתטיקה – פנימית וחיצונית

בבית ספר 'לטבע' כמו גם ב'כפיר' ואפילו ב'אוהל' עיצוב הסביבה החינוכית תמיד היתה חשובה לה.

סיפור מפיה של דינה מבית ספר 'אוהל': "הכניסה לחצר הייתה ריקה ועלובה, לא שיח ולא פרח, לא דשא ולא ספסל הכול היה אפור ודל. רציתי לשנות את המראה, גייסתי "תרומה" מאדם שייצר חלקי צינורות בטון ושמקום עבודתו היה מעבר לגדר. הסברתי לו מהי המטרה והוא נידב לנו 12 צינורות בגובה של חמישים ס"מ, הצבנו את הצינורות לאורך שביל הכניסה , מלאנו אדמה ושתלנו שיחים ופרחים. כל בוקר, כשהגענו לבית הספר, השתילים היו עקורים. כל יום, שתלנו אותם מחדש. וחוזר חלילה. שוב ושוב נעקרו השתילים ואנו חזרנו ושתלנו, לא ויתרנו.

בכל אחד מבתי הספר הללו, פעם בשבוע, הביאה דינה פרחים. האגרטלים מכל השולחנות מהפרוזדורים בבית הספר כולו נאספו אל חדר המורים, וכך ביום א' בבוקר, היתה דינה עומדת ומסדרת את הפרחים באגרטלים. אלה פוזרו מחדש, על שולחנות העבודה בפרוזדורים, והיו רקע של נועם ללמידה ולהתפתחות של התלמידים.

והנה הרציונל, שמצאתי בדבריה של דינה על הימים בהם הקימה את בית ספר 'כפיר': בדמיוני חלמתי על בי"ס שידמה ככל האפשר לבית חמים נוח ומקבל, מקום מסביר פנים, נקי ואסתטי.. אני מאמינה כי ילדים המגיעים למקום כזה יתייחסו לסביבתם ביתר כבוד".

דינה, אישה ערכית שיצקה את ערכיה כאשת חינוך בכל מקום בו דרכה כף רגלה