הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

הרבה כוח רצון, למידה לאורך כל החיים והתגברות על קשיים – סיפורו של דוד עמיאל ממודיעין / מאת: ציפי בר גיל

"אף פעם לא נתתי לחיים לנהל אותי, תמיד ניהלתי את חיי ובדרכי שלי"

"אתה הסטודנט הכי מבוגר שהיה לי אי פעם", כך הגיבה המרצה באוניברסיטת בר-אילן לסטודנט, דוד עמיאל בן 78 , מתנדב "ידיד לחינוך" בביה"ס "מעוז המכבים" במודיעין.

דוד עלה לארץ בשנת 1949 ממרוקו, בהיותו בן חמש וחצי, עם אמו ושתי אחיותיו הצעירות ממנו (האב, שהיה בעל תואר אקדמי ועבד כמנהל חשבונות, נפטר במרוקו).

החיים בארץ היו קשים! מהמעברה בפרדס חנה, דוד נשלח לבית הילדים "ערמון" בשכונת בקעה בירושלים. לימים, המשפחה עברה לדירה בשכונת רמת עמידר, ברמת-גן.

אחד האירועים הזכורים לדוד היטב, הוא המפגש עם העובדת הסוציאלית, בתום לימודיו בכיתה ח'.

כיוון שהצליח ב"סקר" (מבחני הסללה שהתקיימו אז לבוגרי כיתה ח'), דוד ואימו הלכו להיפגש עם העובדת הסוציאלית, במטרה לקבוע את גובה שכר הלימוד.

דוד נשאל: "מה תרצה לעשות כשתהיה גדול"?

דוד השיב: "רופא".

העו"סית :"יפה לחלום! אך עליך לעזור לאמא", והאם אמרה: "אני מבקשת שתאשרו את המלגה ...הנה את לא נותנת לו ללמוד, אח"כ תגידו שיש לנו טענות".

האם התעקשה, וניתנה להם מלגה גבוהה, שתוכל לממן את לימודיו.

אבל האם לא הייתה מרוצה מהבחירה בתיכון עיוני " דביר" ברמת-גן .

"מה יצא ממך? לא אוכל לממן את הלימודים באוניברסיטה, ועל כן לך ללמוד מקצוע". ואכן, דוד עזב את בית הספר, ועבר ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר. "רציתי להראות שילדי שכונות יכולים לעשות זאת, ללמוד ולהצליח!"

כשהשתחרר מהצבא, עבר לעבוד ב" תדיראן". העובדה שלא עשה בגרות, הפריעה לו: "בבוקר עבדתי, בערבים רקדתי (דוד היה חבר במספר להקות מחול), מתי אלמד?"

"לקחתי חוברות של משרד החינוך, למדתי לבד את כל המקצועות הנדרשים לבגרות. ייחלתי לציון 60, ציון עובר, ובלבד שתהיה לי תעודת בגרות. במתמטיקה קלקלתי את הממוצע, קבלתי 90!"

"נרשמתי לאוניברסיטת בר אילן. אני מטבעי סקרן, רוצה ללמוד ולדעת. ידע הוא כוח! עשיתי את התואר הראשון בסוציולוגיה ובמדעי המדינה תוך כדי עבודה והיותי נשוי+ שתי בנות".

"כשיצאתי לפנסיה, היה לי ברור שאני הולך לאקדמיה. עשיתי תואר שני בפילוסופיה, תואר שני במשפטים ותואר שני בקרימינולוגיה. לא רציתי ללכת לתואר שלישי, היה לי חשוב להגיע למנעד גדול של מידע, ידע ותובנות".

דוד מצטט את ניטשה: "אם יש לך את ה'למה' אתה יכול להתגבר על כל 'איך' בחיים", והוא מסביר מה היו מטרותיו בחיים: "לדעת יותר, ליהנות באופן אישי, להכיר עולמות אחרים, לראות דברים מזווית רחבה, ולהוות מודל לילדי ולנכדי".

המשבר הגדול היה כשאשתו נפטרה לאחר מחלה קשה. "הבנתי שזה לא פתרון לשקוע במרה שחורה. אתה חייב להוביל את עצמך ולבחור בחיים", ואכן, יש לו בת-זוג, הוא חזר לרקוד ריקודי עם, מסייע לנכדים, והולך לחדר הכושר.

לקראת שנה"ל הבאה, נרשם דוד למכון אבשלום.

הוא לא מעיד על קשיים אובייקטיביים בתהליך הלמידה: "הראש שלי היה פתוח, מה שהיה בעוכרי זה הזיכרון, בעיקר בבחינות, הייתי חוטף בלק - אאוט במבחן, ולמרות זאת הצלחתי. הממוצע היה מעל 85."

הלמידה עם צעירים זכורה לו כחוויה נהדרת: "הם היו יושבים ומקלידים, ואני יושב וכותב. החברה הצעירים מאוד העריכו אותי, התמודדתי כמו כולם, לא היו הנחות."

הרווחים הגדולים מהלמידה: "תעסוקה מלאה! עניין! וכן, גם חנייה בתוך האוניברסיטה השמורה לבני 70+."

את תקופת הקורונה דוד ניצל לכתיבת הספר: "בדרכי שלי": "היה נפלא", הוא אומר.

"הזיכרון התחדד, הוצפתי בזיכרונות, התאים החלו לחיות. הפעלתי את עצמי, חשתי חיוני." את הספר דוד כתב לבד, פרט לסיוע מגרפיקאית.

את ספרו הוא מסיים במשפט: "אף פעם לא נתתי לחיים לנהל אותי, תמיד ניהלתי את חיי ובדרכי שלי".

ומה לגבי התנדבות ב"ידיד לחינוך"?

"נשאר לי יום פנוי, ואז החלטתי להתנדב. אני עוזר לתלמידים החלשים להתקדם בלימודים, בעיקר בלימודי המתמטיקה. ההתנדבות ממלאה אותי ונותנת לי תחושה של סיפוק. היכולת לתת ולקבל, מסבה לי אושר גדול! אני יודע מה הקשיים של ילד יכולים לגרום לו. אני פוגש את הילד ממקום שאני מסופק".

דוד מייעץ לגימלאים: "לכו ללמוד! ולא חשוב מה. סדרו לכם לו"ז על בסיס שבועי, העיקר, העסיקו את עצמכם ואל תשבו בבית ללא פעילות".

כשסיימנו לשוחח, חייכתי. דוד הצליח להעביר אלי את חדוות הלמידה שלו.

 

"האנאלפביתים של המאה ה21 לא יהיו אלה שאינם יכולים לקרוא או לכתוב,

אלא אלה שאינם יכולים ללמוד, להשתחרר ממה שלמדו, וללמוד מחדש" (אלווין טופלר).