הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

"שלום יסמין, מה שלומך?" והיא השיבה: "אני בסדר, ומה שלומך, נעה?", מאת: נעה רפאלי

זו השנה השנייה שאני מדברת עם נערה מהמגזר הערבי. בשנה שעברה היו לי שיחות עם נערה מקסימה. יצרנו קשר נפלא וקוויתי שגם השנה יהיה כך. והנה השנה קבלתי תלמידה בשם יסמין. בשיחתנו הראשונה אמרתי לעצמי: היא באמת לא יודעת עברית. מאד חששתי שאולי לא אצליח לשפר את ידיעותיה.

השיחות התנהלו כל שבוע, וכל פעם נוספו עוד כמה מילים לאוצר המילים שלה. יום אחד היא סיפרה לי, שדוד שלה יודע עברית, וכשהיה אצלם בבית שאל אותה, מה היא עושה בשיחות הטלפון עם המתנדבת? (היום היא יודעת להסביר שמתנדבת היא מישהי שעושה עבודה בלי לקבל כסף) היא השיבה לו, שהיא לומדת לדבר טוב יותר עברית, ואז הוא אמר לה: את מה שהסברת לי עכשיו בערבית, תסבירי לי בבקשה בעברית. היא הסבירה לו וסיפרה לי, שהוא שמח מאד מאד ואמר לה: תמשיכי, תמשיכי! גם אני שמחתי כשסיפרה לי על כך.

יסמין אוהבת מאד לאפות. הרגשתי שהיא רוצה לספר לי על העוגות שהיא מכינה, ואמרתי לה: בואי נעשה עסק, תעבירי לי את המתכונים. השמחה הייתה רבה, וכמעט כל שבוע היא שלחה לי מתכון. בהתחלה כמובן שמילים כמו: לערבב, להקציף, תבנית ועוד, לא היו ב"לקסיקון" שלה, אבל לאט לאט למדה, וזה היה ממש נהדר.  באחת השיחות היא סיפרה שאמא שלה אמרה לה: "את למדת מהיהודייה הרבה מילים חדשות".

במהלך השיחות שלנו  אמרה, שהיא מאד אוהבת לצייר, ואני לא אשכח איך אמרה לי: "אמא שלי עושה ציור טוב, אוהבת, והיא לומדת אותי". כמובן שמבנה המשפט הצריך לסייע לה  ואמרתי לה: "יופי, אמא שלך אוהבת לצייר. היא מציירת יפה, והיא מלמדת אותך לצייר. בואי נאמר יחד את המשפט שאמרתי לך עכשיו". בהתחלה היה לה קצת  קשה, אבל אחר כך היא הייתה מאד מרוצה: "אמא שלי אוהבת לצייר...". בהמשך בקשתי שתשלח לי ציורים שלה,  והיא שלחה לי בווטסאפ. כמובן שהחמאתי לה מאד. 

לקראת סוף השיחות שלנו אמרה לי, שהיא מרגישה שהיא יודעת עברית הרבה יותר טוב, וכשהיא הולכת לחנות בזיכרון ( קרוב לכפר שלה) או לדואר, היא כבר לא צריכה שאמא שלה תדבר במקומה. היא מדברת בעברית ומצליחה.

ברמאדן  ספרה לי על התפילות שהם מתפללים, על הארוחות, על הצום, והסבירה לי: "זה בריא לצום. זה טוב ללב ולכולסטרול, וזה חשוב". יסמין מאד חיכתה לחוג את סוף החג, אולם "החוויות" מהחג שלהם היו קשות. היא סיפרה שהם לא יצאו מהבית, ואמרה: "את יודעת מה שהיה? אנחנו היינו מפחדים לצאת מהבית ", והוסיפה שהם רוצים שיהיה שקט וטוב. בחופש היא מתכוונת ללמוד תאוריה, ובשנה הבאה ללמוד נהיגה, אבל "זה עולה הרבה כסף ואני צריכה לעבוד, אז אני הולכת לעבוד בבית אריזה". שאלתי מה אורזים, וריגש אותי מאד איך היא הסבירה לי: "את יודעת, שיש פרי שהיהודים מתפללים וזה כמו לימון". שאלתי אתרוג? והיא בשמחה אמרה לי: "כן, כן, אתרוג. אנחנו צריכים לנקות אותם, ואורזים כל אחד לבד ולא כמו עגבניות ששמים הכל ביחד בקופסה" ( קרי: ארגז).

יסמין תמליץ לתלמידים בכתתה להצטרף לתוכנית בשנה הבאה. "אני אגיד להם שזה טוב מאד". גם היא רוצה להמשיך בשנה הבאה.

האמת שמאד חיכיתי כל שבוע לשיחה איתה. כל שיחה נפתחה ב: "שלום יסמין, מה שלומך?" והיא השיבה: "אני בסדר, ומה שלומך את נועה?" נוצר באמת קשר. היא סיפרה לי הרבה וגם שאלה אותי שאלות. נהניתי לראות את השיפור שחל בעברית הדבורה שלה.