מיומנו של מתנדב בימי מלחמה - מאת רני רוגל

יום א' 29.10 (באופן סמלי: היום בו פרצה מלחמת קדש/מבצע סיני)

התרגשות רבה. מפגש ראשון במלון הרודס, במרינה של הרצליה, עם הילדים אותם נלמד בשבועות הבאים. חנה רבי, רכזת הרצליה – דינמו אנושי יעיל פעיל, כבר כאן. המתנדבות (אני המתנדב היחיד) כבר כאן. מי לא הגיעה? האחראית על מתחם הלמידה, כוכבת המפגש, שמאחרת 20 דקות, ומסבירה שהגיעה מהעיר מודיעין ובעצם לא יודעת דבר על הנעשה כאן, ולכן לא נתחיל היום.

אי אפשר שלא לראות כי האופנה השלטת כאן היא "וואנזי" – "פיג'מות נעימות מבדי כותנה דקה וקלילה עם מוטיבים מדליקים של הדמויות האהובות על הילדים כמו מיקי מאוס, סופרמן, באטמן, ועוד" (כך כתוב באתר אחת היצרניות), שרבות ורבים הפכו אותן לבגד הרשמי לאורך היום.

חוזרים הביתה במפח נפש. בערב חנה כותבת לנו שהאחראית פרשה בגלל המרחק ממקום מגוריה, ולא להגיע עד הודעה חדשה.

יום ד' 1.10

מתחילים בשעה טובה. אני מלמד שפה (מה שנקרא בילדותנו עברית) מצוות עם מתנדבת שמלמדת (מתמטיקה). בדברי הפתיחה שלה, האחראית החדשה מבקשת-דורשת לא להגיע למתחם הלימודים (יש כזה ליד חדר האוכל) בפיג'מות. כנראה שלא רק אני שמתי לב לכך.

המשפחות ששוהות במלון נמצאות כאן לפרקי זמן שונים, מה שכמובן מקשה על האווירה הלימודית והלימוד בפועל, אבל זו המסגרת. יש כאן גם בנות שנת-שירות מ"הנוער העובד", שהפכו במהירות לאחיות גדולות של הילדות, שאם הן עומדות במשימות חברתיות הן מקבלות חולצה כחולה עם שרוך אדום – מקור לגאווה. 

התלמידות שלנו מאשקלון ומקריית שמונה, שתיים מכיתה ג' (אחת מהן פורשת תוך זמן קצר) ושתיים מכיתה ד'. המתנדבת שרוצה ללמד מתמטיקה לא עושה זאת היום; קשה ללמד במרחב הפתוח שמופרד במחיצות חלקיות. במהלך שעות הלמידה (10:00-13:00) מתחילים להגיע חומרי לימוד. הילדות מקריאות, בהדרכת המתנדבת, ספרון חביב מהתקפות טילים קודמות, על צבי הצב שממוגן באופן טבעי, ומה אנחנו צריכים לעשות בעת אזעקה. נראה לי ש"הנזל וגרטל" מפחיד פחות. אחת התלמידות מכיתה ד'- ילדה נבונה,  לא רוצה לקרוא. מבינים שיש לה קשיי קריאה, ובהמשך היא מספרת לי שיש לה בעיות קשב וריכוז.

אני הבאתי מהבית דפי עבודה שאיתם לימדתי בשנה שעברה בכיתות ג', התלמידות אהבו את המשימות וצלחו אותן, ואני הרגשתי שהזמן שהוקצה לי היום נוצל בהצלחה.

יום א' 5.11

ההרגשה כאן היא כבר של מקום מוכר, ילדות מוכרות, וצוות ניהולי מארגן שמשקיע ומצליח להפוך את המרחב הזה למקום שיש בו אווירת לימוד, בוודאי מסגרת וגם לימוד בפועל. מחמם את הלב לראות את שולחן א'-ב' עם בנות ובנים שפוערים עיניים ומקשיבים למורה המתנדבת.

מי שעושה כאן עבודה מדהימה היא מתנדבת "ידיד לחינוך" דיאנה רוס (לא מלהקת הסופרימס...), שמלמדת אנגלית לא בשיטה המשמימה בה אני למדתי. כבר במפגש הקודם ראיתי אותה יושבת על שטיח. היא שלפה משקית קניות גדולה בובות-יד שהביאה ומשכו תשומת לב, שיחקה "רביעיות" עם תלמידיה גילאי ה'-ו' שאינם דוברי אנגלית, ולימדה אותם מילים שימושיות.

היום דיאנה ואני יחד עם ילדות ג'-ד' וילדה מ-ה' שרצתה להצטרף – דיאנה מלמדת אנגלית ואני מלמד כאמור, שפה. רצו שנתחלק לשתי קבוצות ונתחלף במהלך שעות הלימוד, אבל כשיש מעט ילדות, עדיף שכולן יתחילו עם דיאנה ובהמשך יעברו אלי. דיאנה התחילה, ובינתיים רוחמה האחראית על הפרויקט בהרודס, שלחה להדפיס עבורי עותקים מדפי העבודה שלי להיום.

היום דיאנה יושבת ליד השולחן ("הספיק לי על הרצפה בפעם הקודמת"). לעומת רעש בשולחנות אחרים, השולחן של דיאנה שמלמדת את הילדות על עונות השנה וצבעי העלים באנגלית, שקט. היא מפעילה אותן והן מדביקות עלי שלכת צבעוניים שדיאנה קנתה והביאה.

כללית, שמתי לב שכל השיעורים בהם משולבת עשייה – גזירה, הדבקה, צביעה, עשיית עפיפון מדף נייר (שימושי עד סוף יב'), זוכים להצלחה רבה. אחרי הכל, אסור לשכוח באיזה נסיבות הילדות והילדים הגיעו לכאן ולמאות בתי מלון ברחבי הארץ, ואני לא יודע את מי אמצא כאן במפגשי הלמידה הבאים.

יום ג' 7.11 – בוקס בבטן

היום היה שונה מקודמיו עם פחות תלמידים. המשפחות מקריית שמונה נשארו במלון הרודס, אך ילדיהן הוסעו ללמוד בתל אביב, בעוד ילדי אשקלון לומדים בהרצליה. שיגרת הלימודים נשמרה, אך ברגע מסוים תלמידת כיתה ג', שישבה לידי, התחילה לספר על חברות של אחותה הגדולה שהיו במסיבה ונרצחו או נחטפו, וכך גם במשפחות של שכנים – הכול בטון שליו ורגוע, כאילו שום דבר נורא לא קרה. חברתה האשקלונית מכיתה ד' בצידו השני של השולחן, החרתה החזיקה אחריה. אני הרגשתי בוקס בבטן, וחשבתי, באיזה גיל הסיפורים האלה ומשמעותם יצוצו אצלם.