הזמנה להתנדב
הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאןהזמנה לתרום
הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
מאיר בן צבי מירושלים, בן 76, שבע שנים ב"ידיד לחינוך"
"באחד הבקרים הגעתי לבית הספר בו אני מתנדב. עודני מתכונן למפגש הראשון של אותו היום, והנה ראיתי ילדה עצובת עיניים, בעלת שער בלונדיני ארוך, עומדת מחוץ לכיתה. אני שואל אותה: "מה קרה"?
"המורה אמרה לי לצאת מהכיתה ולחכות לה, אני מפריעה", היא משיבה, "אולי היא בכלל שכחה אותי?"
החלטתי לשאול אותה אם היא מעוניינת ללמוד לשחק שחמט. היא ענתה בחיוב ועכשיו היא מגיעה אלי בכל הזדמנות שנותנים לה. מאז, כבר עברה יותר משנה, הילדה שגילתה כשרון למשחק, משתתפת בתחרות שמתקיימת בסוף השנה ומגיעה לבית הספר בשמחה".
זהו אחד הסיפורים שסיפר לנו מאיר על עבודת ההתנדבות שלו בבית הספר.
מאיר הוא יליד ברטיסלבה, שבסלובקיה. את מלחמת העולם השנייה עברה משפחתו במחנה העבודה נובקי אשר בו רוכזו יהודי סלובקיה. מאוחר יותר הצטרפה המשפחה לפרטיזנים בהרים ושם הסתתרו עד תום המלחמה ושוחררו ע”י הצבא הסוביטי.
המשפחה עלתה לארץ ב – 1949 והגיעה לבית עולים, שם גרו באוהלים. "לראשונה הלכנו לרחוץ בים ובכלל החיים היו בשבילי כמו במחנה קיץ. זכור לי שפעם ראשונה טעמתי זיתים ומיד ירקתי אותם, כי ציפיתי לטעם מתוק של דובדבנים. גם חלווה טעמתי לראשונה ועד שהתרגלנו לטעמה המיוחד נהגנו לזרוק אותה לפח".
חמש שנים התגורר מאיר ולמד בקבוץ נען, מקום מגוריו של הדוד, שהיה מראשוני הקבוץ. "הקליטה שלי בארץ הייתה מהירה. ברוריה , הדודה, שעסקה בחינוך, הקדישה לי זמן רב ותוך זמן קצר קראתי, כתבתי ודברתי עברית שוטפת". כשההורים הסתדרו חזר מאיר לגור עם הוריו שעברו לנהריה, שם למד בביה"ס התיכון".
את שירותו הצבאי עשה בגולני והשתתף במלחמת סיני. אחר כך למד באוניברסיטה העברית בירושלים מתמתיקה ופיזיקה. בהמשך למד הידרולוגיה באיטליה וזה היה עיסוקו אחר כך כל השנים.
כשיצא לגימלאות, מעיד על עצמו מאיר שהרהר רבות במה יעסוק. נכדתו הבכורה התחילה אז ללכת לבית ספר תל”י (תגבור לימודי יהדות) שבגילה, הנושא על דיגלו פתיחות לכל הדתות, הזרמים והדעות.
"זאת הייתה הזדמנות להשתלב בבית הספר ולתרום לתחום שהוא מהחשובים שיש: החינוך.
בדרך הטבע בכל כיתה חלק מהתלמידים מתקשים לעקוב אחרי החומר הנלמד ואילו חלק אחר מוצא את עצמו מתוסכל מחוסר אתגר מספיק. לפי הצעת המנהלת בחרנו קבוצת תלמידים שאיתם ישבתי מדי פעם כשעה מחוץ לכיתה. אחרי זמן קצר גיליתי שהתועלת המירבית היא להקדיש את הזמן לילד אחד או שניים ולא לקבוצה.
אני מקדיש את עיקר הזמן להוראת חשבון, קריאה וכתיבה. לאט לאט רכשתי ניסיון ופיתחתי שיטות משלי כדי לסייע בצורה טובה לילדים המתקשים .
.אני מבקר בתל"י שלוש פעמים בשבוע. שגית, למשל, (כל השמות בדויים אך הדמויות אמיתיות) היא ילדה מקסימה האוהבת לצייר ומגלה כשרון בתחום זה. בחשבון היא מתקשה ויש לה “הסכם בלתי כתוב” עם המורה: היא לא מפריעה למורה והמורה לא מפריעה לה (לצייר בזמן השיעור). והנה, במפגש פרטני היא גילתה יכולות הבנה אשר לא באות לידי ביטוי בעיקר בגלל בעיות זיכרון.
ספור אחר קשור לשמשון שהוא ילד שמנמן ונבון , אך לא תמיד מוצא את מקומו בכיתה, הוא מרבה להסתכסך עם חבריו ומתפרץ כלפי המורים עד כדי כך שנשקלה האפשרות להפנות אותו לחינוך מיוחד. כאשר הוא משחק שחמט, ניתן לחשוב שמדובר באדם אחר. הוא מרוכז, נשמע להערות ולהוראות, שקט ומשתף פעולה ברור שלכך יש גם השלכות על התנהגותו באופן כללי. לאחר זמן, שמחתי לגלות שהוחלט להשאירו בבית הספר והוא משתלב בו יפה.
תוך כדי המפגשים שלנו, אני מגניב בעקיפין את הערכים שאני מאמין בהם וזאת תוך שימוש בקטעים ספרותיים המוכרים לחלק מהתלמידים . למשל, דברי הדחליל מ"הקוסם מארץ עוץ":
"זו הרגשה כל כך לא נעימה לדעת שאתה טיפש. אני חושב שהגוף הוא רק מכונה שמובלת על-ידי המוח, ומי שאין לו מוח משלו, עלול להיות מובל על-ידי מוח של מישהו אחר."
כאן אנחנו דנים בשאלה , אם צריך להתבטל בפני "גדולים מאיתנו" ולנשק את ידיהם, או שיש מקום לחשיבה עצמית.
דוגמא אחרת היא הדו-שיח בין אליס (בארץ הפלאות) והחתול.
"האם תוכל לומר לי, בבקשה, איזו דרך עלי לבחור מכאן?"
"זה תלוי רבות במקום אליו את רוצה להגיע," אמר החתול.
"לא אכפת לי כל כך , " אמרה אליס.
"אז לא משנה לאן תלכי," אמר החתול.
"כל עוד אני מגיעה למקום כלשהו, זאת אומרת", הוסיפה אליס בתור הֶסְבֶּר.
"הו, אין כל ספק שתגיעי לאנשהו," אמר החתול, "בתנאי שתלכי זמן ארוך מספיק."
קשה להביע את הסיפוק שחש אדם השוהה בבית הספר, נפגש עם ילדים, מסיע להם בתקופה המשמעותית ביותר בחייהם ועשוי להשפיע על המסלול שעליו הם יעלו.
העוסק בחינוך כמוהו כדולה פנינים. הצדפות, חלקן מחוספסות ואף עשויות לשרוט, אך כולן, אם יטופלו נכון, יפות להפליא. מדי פעם מתגלית בתוך הצדף פנינה הזוהרת באור יקרות אשר אחרים, מבלי משים, עלולים להשליכה כחפץ אין צורך בו מבלי לדעת את גודל ההפסד".