יום אחד בחיי "מתנדב צעיר...", מתאר לנו יוסי קרן מטבעון

אני מגיע כל בוקר בימי ראשון וחמישי לחנייה האחורית של בית ספר "רימונים" ונכדתי אתי. היא יורדת בחופזה, מגדילה צעדיה כדי להיות "עם עצמה".

ואני, בצעדים מדודים, צעדים נרגשים, צועד לעבר "ההיכל", נכנס בשער בית הספר, המכונה "שער חוסיין" - שמו של השומר. הוא עצמו עומד בפתח, מברך לשלום. בכניסה לשדרת המורות עומד אוראל, מנהל בית הספר, ובהמשך המורות המקבלות בחמימות של בוקר את הילדים לתוך "מקדש התבונה ".

אני מתיישב בכורסא הצהובה בקצה הלובי ומביט ברוח הצעירה התוססת שנושבת בתוך ה"היכל". עם הצלצול מתחיל מסע של אושר! אני מדלג במעלה המדרגות לכיתות ה' ויורד למטה לילדים הרכים, מכיתות ב', לומד ומלמד, לב אל לב, פותח חלונות של תקווה.
בהפסקות יושב באותה כורסא, חמוש בספרי מדע, מביט, מחייך. מידי פעם מתקרבים ילדים בהיסוס ואחר כך בשמחה לשיחות חולין, לשיחות קודש ולהחלפת מידע.

אני לא הייתי מורה, ולא איש חינוך, ושיטות הלימוד רחוקות מרחק "שנות אור" ממה שלמדתי לפני 60 שנה, אבל אני מנסה להביא משהו נוסף שעוזר לי לעזור. ש"ויתור אינו פתרון", ש"היאוש הוא לא דרך", ומנסה למלא את הילדים בתקווה.
אני יושב לצידם לא מכורח סמכותיות, ואפילו לא כאדם מבוגר. פשוט כילד, כחבר.
איך אמרה ילדה אחת לחברה: "תלמדי אתו, אל תפחדי, הוא לא כועס"!
ומכאן המסלול פתוח ללימוד הממשי.

זלדה, המשוררת הדגולה, שהייתה מורה כתבה:

לֵב הַיֶּלֶד נִפְתַּח וְנִסְגַּר, נִפְתַּח וְנִסְגָּר,

וּמוֹצִיא רֵעוּת וְלַעַג סְבִיבוֹ, אֵינוֹ נָח לְרֶגַע

וּבְאֵיזוֹ זְרִיזוּת צָרִיךְ לִזְרֹוק לְתוֹכוֹ אֶת זֶרַע הַמִּלָּה.

בְּגִבּוּב שֶׁל צַעֲצוּעִים ,צְמָחִים, עֶלְבּוֹנוֹת,

מִפְלָצוֹת פַּחַד, צְחוֹק, בַּחֲשֵׁכָה שבערבוביות הַלֵּב.

אַתְּ צְרִיכָה לִזְרֹעַ אֶת דְּבָרֶיךָ."

לבסוף, אני רוצה להודות לנעה רפאלי, הרכזת שלי, שגילתה לי את הבשורה של "ידיד לחינוך",

למורות שמקבלות אותי כמו שאני, שנותנות בי אמון ואפילו חופש מסוים, למנהל בית הספר, אוראל, שללא מילים, מבטו וחיוכו הנסתר נתן לי להבין שמקומי כאן. וכמובן לילדים מלאי האנרגיה והרצון ללמוד, רצון לתקשר, רצון להתקדם.

אני מביט במתנדבים הוותיקים ואומר לעצמי: "שרק יהיה בי כושר ההתמדה שיש להם".