גבריאל קיקו מלמד צילום בביה"ס בית צבי ברמלה, מאת: אילנה סולומון

 לדברי גבריאל, זוהי עוד דרך לחזק את ביטחונם העצמי של תלמידיו ואת חשיבות כבוד האדם

"האם תבואו אתי לשוק ברמלה?" במילים אלו פונה גבריאל לתלמידיו, כשחיוך נסוך על פניו ואור ניצת בעיניו. "נוכל לצלם שם דברים יפים. השוק אינו מקום המיועד רק לקניות. אתם רואים, איך מסודרים בו הפירות והירקות, והדבר מעיד על אופי האנשים. אתם יכולים לצלם את התקשורת בין המוכרים לבין הקונים, תוכלו להתבונן בפנים מעניינות וללמוד באמצעות שפת הגוף על רצונות בני האדם".

 תלמידיו הלומדים בכיתה ו' בבית הספר "בית צבי" ברמלה, גומעים את דבריו בשקיקה. הללו שהלימודים אינם מעניינים אותם כלל, שנפשם קצה בסוגיות הלימודיות המוגיעות את מוחותיהם, שקשיי הבנה וקשיי ביטוי הם חלק מעולמם, מצאו שביל לעולם הצילום בהדרכתו של גבריאל קיקו.

גבריאל, המתנדב מטעם "ידיד לחינוך", הצליח לרכוש את לב תלמידיו ולכוונם ליצירה אומנותית. כששאלתיו, מדוע בחר ללמד ברמלה, השיב ללא היסוס: "גדלתי באזור השוק ברמלה, וחשתי בכל נימי נפשי שעלי להתנדב בעיר הזו ולעשות את המיטב מבחינתי למען איכות תלמידיה".
"בבגרותי", הוא ממשיך, "התגוררתי מספר שנים בארצות הברית. עבדתי שם ולמדתי צילום בניו יורק ב"קולומביה יוניברסיטי". הם קיבלוני בתנאי שאכיר מוזיאונים ותערוכות. בתור רמלאי לא ידעתי כלל אומנות מהי. התחלתי לבקר בתערוכות אמנות שונות ונפשי לא ידעה שובע. התחלתי להבין אמנות, והדבר חיברני לצילום. הצילום על שלל כליו, לפי מיטב הבנתי, הוא חלק מעולם האמנות, ואני מוצא בו עולם מיוחד וקסום. עסקתי בצילום בארצות הברית, אך נפשי כמהה לשוב לישראל. ישראל היא חלק מעולמי.
רעייתי ואני הקמנו משפחה, ואנו מתגוררים ברחובות, אולם בחרתי להתנדב ברמלה כדי להיטיב עם תושבי העיר בה נולדתי."

גבריאל מספר, ואני חשבתי ביני לביני, שזו הציונות במיטבה.

כיצד קיבלו אותך התלמידים? אני שואלת, והוא משיב: "לא ידעתי את מי אלמד. הגעתי ללמד בכיתה ו', בה לומדים תלמידים שהלימודים אינם בראש מעייניהם. הללו בעלי קשיים בהבנה ובהתבטאות. נשאתי עימי מצלמות יקרות, והם נשאו עימם את חוסר בטחונם. המצלמות שלי לא עניינו אותם. הייתי נסער, לא ידעתי כלל, איך אמצא לי את שביל הזהב לעולמם, אבל ההחלטה גמלה בליבי לקרבם באהבה לצילום, ככלי המחבר בין הבריות.
לימדתי אותם, איך לצלם בצורה נכונה והסברתי להם, איך המצלמה עובדת. הם לא גילו התעניינות במצלמתי ובהסברי. תחושת התסכול מילאה אותי, ואז החלטתי שאולי המכשיר הנייד יהיה הדרך לחברם לאמנות הצילום ולחינוך דרך אמנות. גיליתי שבנייד יש להם ידע בצילום, אך הם לא ידעו לצלם בצורה מיטבית.
החלטתי שעלי לדבוק בתשוקתי ללמדם.

נהגתי לצלם איתם יחד בכל מפגש. צילמנו דמויות, חפצים, נוף ומצבים. הם התלהבו מיכולתם לצלם לפי מוסכמות הצילום, למשל, לבחור את נושא הצילום. כדי לעניין את המתבונן, יש לוודא שבצילום שלך יש נושא מרכזי. הסברתי להם גם, שהאובייקט המרכזי אמור להימצא בשליש מהתמונה בלבד, אבל גם חשוב לא להרבות בפרטים שאינם חשובים, כדי לא להסיט דעת הצופה מהעיקר. עבדתי עימם על אור וצל ועל חשיבותו בתמונות, ועל נושאים נוספים בתחום הצילום האיכותי.
את הצילומים שלחתי לפיתוח בשכונת מגורי שבעירי רחובות, מתוך כוונה להציגם בפניהם. המטרה שניצבה נגד עיני הייתה לחזק את ביטחונם העצמי. בכל מפגש תליתי את צילומיהם על לוח הכיתה. הם כל כך נהנו לצפות בצילומים המוגדלים, וחשתי שדימויים העצמי מתעצם. דיברתי איתם בשפה מקצועית וכתבתי למענם על הלוח הכיתתי בשפה הלועזית מונחים כמו: קומפוזיציה, פוקוס, קלוז אפ ועוד. הם משתמשים במונחים בלועזית וממלאים את עולמי בשמחה."

האם זכור לך מקרה מיוחד במהלך התנדבותך ?

"יש ילד ששמו ליאב, המצלם באופן קבוע בכיתה. ליאב אובחן כחולה סוכרת, והצילום ממלא עתותיו. נתתי לו את מצלמתי. תלמידי הכיתה עקבו אחרינו בעיניהם, והרגשתי שהם מעריכים את העובדה שאני מתייחס בכבוד לליאב. כבוד האדם חשוב לי מאד, ואני מנסה להנחיל לתלמידי את הערך הזה ללא שיפוטיות כלפי הזולת. לפי עניות דעתי, במעשים ובאהבה נוכל לחברם לעשייה חיובית.
עצוב לי שבחברה המודרנית מעדיפים שלא להתייחס כראוי לילדים בעלי קשיים בלימודים בפרט ובהתנהגות בכלל. במקום להוקיעם עלינו למצוא את שביל הזהב לליבם.
את הצילומים שצילמנו יחד בקבוצות דאגתי לאייר. ביקשתי מהמורה לאומנות לחבר את הצילומים. היא הניחה בריסטול על הלוח, וכל ילד ראה את התמונה שצילם. הם מאד שמחו".

מדוע, לדעתך, תלמידיך כל כך אוהבים אותך?

"בכל שיעור אני מנסה לעניינם במשהו חדש. אני לא קופא על השמרים, ומנסה ללמדם עוד ועוד מידיעותי ומנסיוני הרב. הם מבינים שהגעתי אליהם, כדי לברוא עימם משהו חדש בחייהם.
אני לא מתווכח איתם, אלא מקבל אותם כפי שהם. חשוב לי להיות בקשר חברי עימם. התייחסותי אליהם היא כאל שווה בין שווים. הם חשים באהבתי אליהם ומשיבים לי אהבה בכל מפגש ומפגש.
כשהם יושבים לאכול את ארוחת הצהריים, אני יושב לאכול איתם, טועם מעט מהסלט ובעיקר נמצא עימם ומשוחח איתם על זוויות הצילום בפרט ועל חינוך נאות בכלל."

מה אתה מתכנן לעשות איתם בעתיד?

"בימים אלו אנו מתכננים תערוכה, בה יוצגו צילומיהם. הם יצלמו את תלמידי כיתות א' ויעלו את רשמי צילומיהם בתערוכה הבית ספרית. הדבר חשוב להם וחשוב בעיני לטפחם ולכוונם לעשייה משמעותית בחייהם, כדי שיגדלו להיות אזרחים טובים יותר.

בשנה הבאה נקים קבוצת צילום מהתלמידים הטובים שבבית הספר, שיצלמו וינציחו אירועים. נקיים תערוכה יפה בה יוצגו עבודותיהם לעיני כל הבאים בשערי בית הספר והנמצאים בין כתליו".