הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

"שווים ושונים" – ארין רביע, תלמידת כתה ז' בביה"ס האורתודוכסי ברמלה, זכתה בתחרות הנואם הצעיר בהדרכתו של המתנדב פניאל פליישמן

כל מתנדב ב"ידיד לחינוך", מסייע לתלמידים בתחום העניין שלו. רבים, מממשים חלומות לעיסוק, שלא התפנו אליהם במהלך השנים.

פניאל פליישמן, מתנדב מרמלה, עבד עם תלמידת כיתה ז', ארין רביע, בבית הספר האורתודוכסי ברמלה, והכין אותה לקראת תחרות הנואם הצעיר מטעם מועדון רוטרי.

התלמידה כתבה בעצמה נאום, הציגה בפני הקהל וזכתה בתחרות במקום השלישי.

פניאל ליווה אותה בכתיבה ובהכנות לפרזנטציה מול הקהל, והדריך אותה בהיבטים הקשורים לאמנות הרטוריקה. הכתיבה של הנאום הייתה יצירה עצמאית שלה, ששיקפה את התהליך שהתלמידה עברה עם עצמה.

 

והנה הנאום שהכינה התלמידה ארין רביע:

"שווים ושונים"

תארו לכם שכולנו נראים אותו הדבר (כל אחד מכם יסתכל על זה שסמוך אליו, וידמיין שהוא רואה את עצמו....)

איך נראה לכם שיהיה ? משעמם, מבלבל, מסקרן, אולי גם מעצבן...

אולי גם ההורים שלי יתבלבלו ובמקום שיקראו לי ארין, יקראו לי בשם אחר.

האמת, הם לא יתבלבלו. קוראים לי ארין רביע, אני בכיתה ז ולומדת בבית הספר האורתודוקסי ברמלה.

אותי חינכו לא לצחוק מאחרים, לא להצביע על אחרים ולא על כל אדם שהוא שונה בכך שהוא מוגבל, נכה או נראה לא טוב. הייתי שומעת את אימי אומרת "מסכן"..... אתם חושבים שהיה רוצה להיות כזה ?

בפועל אנחנו רואים שזה אינו המצב. רבים אינם נוהגים כך, רבים מזלזלים באנשים מוחלשים, מזלזלים בתלמידים עם קשיים, ומקפחים אנשים על רקע דתי ואתני.

בואו ניתן הזדמנויות לכל אחד מאיתנו, שיקבל את זכויותיו וירגיש שהוא שווה למרות השוני שלו. חובתנו לקבל את השוני באחרים, ובמקום להגדיר מישהו כשונה, עדיף לראות בו מיוחד כי כולנו מיוחדים.

כולנו נולדנו שווים, אבל שונים במראה החיצוני, בצבע העור, בצבע העיניים, בדת, במצב הכלכלי. אנו חושבים אחרת או באים מרקע שונה.

אבל אנחנו, השונים, לא אמורים להתרחק מהסביבה שבה אנו חיים, לא צריכים להתבייש או לספוג את הביקורת מאחרים, אנחנו אמורים להיות עם ביטחון עצמי מספיק כדי להתמודד על זכותנו במקומות שחשוב לנו להיות בהם, להרגיש ולהיות משוכנעים שאנחנו שווים בעולם הזה והשוני שלנו לא ישפיע עלינו ועל רצונותינו. לחוש כי יש לנו את היכולת לתת ולהיות הכי מוצלחים בחברה ובעולם.

 כיום אין לי כל ספק, כי מצב בו כל אחת ואחד ירגישו שוויון ושותפות בכל הנעשה בסביבתם, יהיה מועיל יותר, הוגן יותר ויטפח רצון וידידות טובה לטובת כל הנוגעים בדבר.

את הדברים האלה אני אומרת מניסיוני האישי כפי שאסביר בהמשך.

האם מאז שעליתי לבמה הרגשתם שאני שונה מכם ?

נראה לי שלא, ולכן רצוני לשתף אתכם בקצרה בנושא האישי שלי, שנתן לי להרגיש לתקופה מסוימת, שאני שונה מכל החברה שבסביבתי: אני אלרגית למוצרי חלב, שומשום, וטחינה, מילדותי ועד היום. היה לי קשה להתמודד עם השוני הזה, היה אסור לגעת בי או להתקרב אלי מחשש שהאדם שמתקרב אלי נגע במוצרים אלו. לכן היו משאירים אותי בגן ליד שולחן נפרד ללא השגחת סייעת רפואית, והיה עלי לשחק לבד. הגננות לא יכלו לעמוד בפחד הזה, פנו להורי והכריחו אותם להוציא אותי מהגן ואף החזירו את הכסף.

כתוצאה מהבידוד הזה, לא הייתי משתתפת בימי הולדת ולא הייתי יוצאת בלי ליווי הורי, שהיו חייבים לשקול כל צעד, אם הוא מתאים או לא.

בשלב מסוים החלטתי, כי אין לי דרך אחרת, אלא לקחת את האחריות הבריאותית על עצמי והתחלתי להשתחרר מהפחד ולהשתתף בכל אירוע שמעניין אותי.

במשפט אחד אמרתי, שלקחתי אחריות, אבל התהליך שעברתי בדרך להיות שונה אבל שווה, היה ארוך, והיה אפשר לתאר אותו על פני דפים רבים. בקצרה אומר, כי התהליך היה מפחיד, וכאשר יצאתי בפעמים הראשונות לממש את שוויוני, זה היה כמו לצאת מבועה. פחדתי להתקרב, פחדתי לגעת- פחדתי!

בתהליך שעברתי, ואני עדיין עוברת, הגעתי להבנה עמוקה ששיוויון בין בני האדם הוא חיוני ולכן, בעיני, סיכום הדברים פשוט וברור מאד: אי- שוויון אינו מועיל לחברה, ולמעשה מכביד עליה. בסופו של דבר לכל אחד מאיתנו משהו מיוחד רק לו. אנחנו צריכים רק לזהות מה השוני ולהכיר בו כחלק ממרקם החיים שבסביבתנו. רק אם נלמד לקבל את השונה בצורה שווה, נחיה בחברה טובה יותר ויעילה יותר.

לטקסט בערבית

כתבה בגל גפן גליון 1796 מ- 21 למרס

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

مختلفون لكننا متساوون

تخيلوا أننا جميعًا نبدو متشابهون (كل واحدٍ منكم ينظر الى الشخص الذي يجلس بجانبه ويتخيل أنه يرى نسخة عنه...)

كيف ستنظر الى الفكرةِ ؟ كيف سيكونَ شعوركَ ؟ مملٌ ، مربكٌ ، مثيرة للاهتمام ، احساسٌ غير مريح وربما أيضا مزعج...

لعلَ والدايَ يصابا بالاضطراب وبدلاً من مناداتي ب (أرين) سوف يدعواني باسمٍ آخر.

لكنها الحقيقةِ اسمي أرين ربيع من الصف السابع أدرس في المدرسة الأرثوذكسية للعلوم والتكنلوجيا - الرملة.

لقد تعلمتُ ألا استهزئُ بالآخرين ولا اوجّه اصبع "الاتهام" او انظر الى أولئك الذين يبدون مختلفين بسبب إعاقاتهم المرئيه والغير مرئيه بنظرة استهزاء او سخريه.

 اذكر حينها والدتي كانت تهمسُ بصوتٍ منخفض "مسكينٌ "... اتعتقدون أنه اراد أن يكون هكذا؟
في الواقع ، نرى أن الأمر ليس كذلك ،فالبعض يتعاطف معهم ، والبعض الاخر يتذمر ويقلل من هؤلاء الضعفاء ، وخاصة اولئك الطلاب الذين يعانون من صعوباتٍ تعليميةٍ أو اجتماعيةٍ وخوفهم من مواجهة المجتمع بشتى انواعه, بالاضافة إلى خلق التمييز بين الناس على أسس دينية وعرقية ، وبالتالي يبقونهم بعيدًا عن المجتمع.
 دعونا معا نعطي فرصة لكل واحد منا كي يحصل على حقوقه وان يشعر بأنه متساوٍ بالرغم من اختلافه ، وبدلاً من ان نشير اليه بانه شخصٌ مختلف ، ننظر اليه بنظرة قد ندعوها "مميز" لاننا جميعا مميزون وكل شخص فيه صفة تميزه عن غيرهِ. 
لقد ولدنا جميعا متساوون ولكننا مختلفون ، ربما في المظهر الخارجي, لون البشرة, لون العينين,الدين, العِرقِ, الوضع الاقتصادي, وطريقة التفكير.
ايعقل ان تلك الاختلافات قد تؤثر عليهم في عدم حصولهم على تلك الفرص المعادلة لفرص الاشخاص خالي الإعاقة ؟ لماذا علينا تجاهلهم او ابعادهم عن المجتمع وعدم اعطاءهم فرص اثبات تميزهم ؟ 
علينا ان نفرض نفسنا على بيئتنا التي نعيش فيها ، و بالاخص داخل المجتمع ككل دون خجل وتجاهل انتقادات الآخرين ، يفترض بنا أن نمتلك ما يكفي من الثقة بالنفس لكي ندافع عن حقنا بما نسعى من اجله
انا واثفة بأننا متساوون في هذا العالم وأن اختلافاتنا لن تؤثر علينا وعلى رغباتنا, فأشعر أن لدينا القدرة على العطاء وأن نكون الأكثر نجاحًا في المجتمع وفي العالم.
لا شك في ذلك اليوم الذي سيشعر فيه الجميع بأنهم متساوون ومشتركون في كل ما يجري في بيئتهم سيكون أكثر فائدة وإنصافاً وسيعزز النوايا الحسنة والصداقة لصالح جميع الأطراف المعنية ، وأقول هذه الأشياء من تجربتي الشخصية.
هل شعرتم بأنني مختلفة عنكم منذ وقوفي على المسرح؟ لا أعتقد ذلك ، لذا أريد أن أشارككم بإيجاز عن وضعي الشخصي الذي جعلني أشعر لفترة معينة أنني مختلفة عن كل المجتمع ومن حولي وخاصةً اصدقائي: 1
 لدي حساسية من منتجات الألبان, بذور السمسم والطحينة. كان من الصعب عليّ التعامل مع هذا الاختلاف، فكان من المحظور أن يلمسني أو يقترب مني اي شخصٍ قد لمس او اكل من تلك المنتجات.
من ذكرياتي الصعبة في ايام الروضة وطفولتي الحزينة وضعتُ على طاولة منفصلة احصل على وجبتي المسكينة دون رفيق او مشرفة خاصة وكان علي أن ألعب وحدي تخوفا من اخذ المسؤولية الكاملة على عاتق المربيات في تلك الروضة فلم يطل الوضع طويلا. لم تستطع المربيات تحمل هذا الخوف ، وتلك المسؤولية وأجبروا والداي على إخراجي من هذا الاطار وعرضوا عليهم باعادة اموالهم مقابل البحث عن اطار اخر يستطيعون تحمل المسؤولية. كانا والداي يخافا علي كثيرا نتيجة لذلك لم أحضر أعياد الميلاد دون مرافقتهم ولن أخرج دون التفكير في كل خطوة خارج المنزل إذا كانت مناسبةً أم لا.
عندما كبرت وأستطيع الاعتماد على نفسي ، قررت أن أتحمل المسؤولية وبدأت في إطلاق عناء الخوف والحفاظ على نفسي والمشاركة في أي عمل أو حفلة مهتمة بها وأدرك فجأة مدى أهمية الدمج والعمل مثل أي شخص آخر.
في الختام أود أن أقترح على كل شخص يعاني من بعض التباين او الاختلاف سواء مرئي او غير مرئي أن يحاول اتباع مسار او ايجاد وسيله لمنع المقارنه ومقاومة العوامل الخارجية ومحاولة تخطي الصعوبات والكفاح من أجل حقه في المساواة.

شكرا جزيلا...

ارين ربيع