הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

קטנה מאוד וגדולה מהחיים

על חוויה עוצמתית ומרגשת שחוו מתנדבי אזור "גומא" שהגיעו לפיסג"ה בבת-ים להשתלמות "למידה בכל גיל" וגם על ערך מוסף של תרפיית קשב

מאת טולדנו צביה

כשישים מתנדבים ומתנדבות מיבנה, נס-ציונה, רחובות, רמת-גן, בת-ים וחולון, הגיעו ליום ההרצאות הראשון. החיבור בין המתנדבים השונים היה מיידי, האווירה הייתה טובה. כולם היו חדורי סקרנות עד לאותו רגע בו נפתחה הדלת. לחדר נכנסה אישה-ילדה. דממה נפלה בחלל החדר, התדהמה הייתה רבה. כולם ניסו לתקן את מצב ישיבתם, כולם היו בחוסר נוחות. המרצה קטנת קומה, גמדה בלשון המעטה. גופה קטן, גוף של ילדה, אבל פניה מסגירות את גילה, לדעתי נושקת לשלושים, כולה לבושה שחורים, שערה גולש על כתפיה, חיוך נסוך על פניה. "מופתעים?" כך פנתה אלינו,"אני רגילה לתגובות שונות ומשונות כשרואים אותי לראשונה. מעניין שאותי זה לא מביך, אני לא עושה עניין מהגמדות שלי, בעצם לפעמים אני בכלל שוכחת שאני גמדה"

באופן מיידי וספונטני נמשכים לקסם שאישה זו מקרינה. כל כך בטוחה בעצמה, כל כך נינוחה, מיישירה מבט לכל עבר, מדברת באופן שוטף ללא כל עקבות או התלבטויות.

"אני מירושלים, גדלתי בבית חרדי. כולם במשפחתי אנשים רגילים. אבי, אמי, אחי ואחיותי, כולם גבוהים, אפילו גבוהים מאוד". חיוך מקסים נסוך על פניה, "מעולם לא באתי בתלונה לבורא עולם – 'למה דווקא אני?'. אבי תמיד היה נוהג לומר לי : 'פדות, לא רואים עליך שום דבר שונה, את כמו כולם'. אמי תמיד נהגה לומר לי : 'פדות, בחיים צריך להציב מטרות ולנסות להגיע אליהן'.

הצבתי לי שתי מטרות: האחת להגיע למזוזה, והשניה להיות מורה. מייד הבנתי כי למזוזה לא אוכל להגיע, אפילו אם אתאמץ מאוד. לכן נותרה המטרה השנייה, להיות מורה - לשם כך למדתי, השקעתי בלימודים וקבלתי תעודה הוראה.

עם שמחה בלב יצאתי לשוק העבודה. שלחתי קורות חיים, צילמתי את תעודת ההוראה עם הציונים", שוב מחייכת, "בחיי שהיו לי ציונים טובים".

התלבטתי, האם לציין שאני גמדה? מה פתאום? בקורות חיים לא מציינים נתונים פיזיים, גבוהה, נמוכה, רזה או שמנה".

לפתע פניה של פדות מרצינים. "מה אגיד לכם? זימנו אותי לראיונות. זה מתחיל במפגש עם המזכירה. אני עם תיק העבודות שלי ביד, המזכירה מקלידה במחשב ומידי פעם מעיפה עלי מבט. 'מסכנה, חשבתי לעצמי, יש לה כנראה בעיה עם הצוואר, אחרת למה היא מסובבת אותו כל הזמן?'

אבל זה היה כלום לעומת הפגישה עם המנהלת. "תראי חביבתי (איזו התיפיפות?), לא חשבתי שאת....'לעזאזל', חשבתי לעצמי, 'אני אהיה מורה טובה, ואת אפילו לא רוצה לראות את תיק העבודות שלי. תנסי אותי, תני לי צ'אנס'.
אבל המנהלת בשלה : 'מה יגידו התלמידים? הרי את בגובה תלמידי כיתה א'. "נכון השבתי לה, יש בזה יתרון - אני אלמד אותם בגובה העיניים"."
'אבל איך תגיעי ללוח?' 'אעלה על כסא', השבתי לה. 'ואם תפלי, אני אהיה אשמה, תמיד האשמה נופלת על מנהל ביה"ס, חוץ מזה, מה יגידו ההורים?'
'ריבונו של עולם, אני מורה, אני אמורה ללמד, וזה לא משנה איך אני נראית'.
'לא ולא, יהיו דיבורים, אני לא יכולה דבר כזה בבית ספרי'.

יצאתי פגועה, בבושת פנים, אבל לא נשברתי. הסיטואציה חזרה על עצמה בעוד ועוד בתי"ס. חשבתי לעצמי : מדוע יש בעולם אנשים עם לב של אבן, אשר מרשים לעצמם לנתץ חלומות של אחרים? עלי למצוא את המנהל או המנהלת שמלבד מקום בבית ספרם, יהיה גם מקום בליבם.
מעניין, ככול שקבלתי עוד ועוד סירובים ותשובות שליליות, אני רק התחסנתי, קבלתי כזה חוסן נפשי שנטע בי אופטימיות. 'פדות, את מורה טובה ואת תמצאי עבודה'.
למדתי כי כל אדם באשר הוא אדם, הגיע לעולם הזה עם מתנה שהיא ייחודית רק לו,
ואם ידע לנצל היטב את המתנה שקבל,כולם יצאו נשכרים".

אני כולי נפעמת, איזו גדלות של אישה קטנה. אני מביטה סביבי, אני רואה נשים וגברים מוחים דמעה. לידי ישבה מתנדבת שיבבה בקול, פדות הצליחה לגעת בנקודות הכי רגישות של כל אחד ואחת.

"כאמור לא נשברתי", ממשיכה פדות. "יום אחד באחד מבתי הספר התפנתה משרה של שעות בודדות. המנהלת מחוסר ברירה נתנה לי להכנס לכיתה - זאת הייתה כיתה א'.

'שלום ילדים, נכון שאף פעם לא ראיתם באמת גמדה, רק באגדות?", אתם בטח סקרנים,
אז אני מרשה לכם לשאול שאלות'.

'המורה, יש לך אוטו?' 'איך את מגיעה להגה?' 'המורה, את תתחתני עם גמד או עם ענק?' 'המורה, אם תתחתני עם נסיך אז יהיו לך שבעה גמדים כמו בסיפור?'.
האוירה הייתה מקסימה, צחקנו, התבדחנו והתקרה לא נפלה".

פדות מקסימה, למעשה סטנדאפיסטית, מספרת על עצמה בפתיחות ובהומור:

"פעם התעוררתי בבוקר ושכחתי שאני גמדה, כי ראיתי את הרגליים שלי בקצה המיטה, אבל במבט יותר מפוכח, שמתי לב כי נרדמתי לרוחב המיטה.

"אני הגעתי אליכם היום כדי להעביר מסר ולתת לכם מוטיבציה:

  1. אל תתחשבו במה שאומרים עליכם אנשים, זה ממש לא מעניין. תהיו אתם, כפי שאתם.
  2. עליכם לסמוך אך ורק על עצמכם - כמו שנאמר: 'אם אין אני לי מי לי?'

ולסיום, רק אספר, שאני מורה במשרה מלאה בבית ספר חרדי בירושלים. אני מלמדת יהדות ושפה, אני חלק מצוות ההוראה - שווה בין שווים".

בכנס שלנו, הייתה אחר כך עוד הרצאה. כמה קשה אחרי הרצאה כל כך מרגשת ומעצימה לעבור להרצאה הבאה, אבל, צלילי גונג ענוגים ונעימים, הכניסו אותנו למוד אחר.

ד"ר יהודית וינברגר מדריכת מודעות קשובה MINDFULNESS, באה ללמד אותנו, מהי תרפיית קשב, וכיצד אנו באמצעות מודעות קשובה יכולים לשלוט ברגשות ובתחושות הגוף. קבלנו טיפים, כיצד נוכל לעזור לתלמידים נסערים ולא רגועים לשלוט ברגשותיהם, להתאפס ולהיות קשובים, שלווים ורגועים ללמידה.

למדנו תרגיל פשוט באמצעות צעידה והליכה מבוקרת של מספר צעדים, באמצעות שליטה על עקב הרגל וקדמת כף הרגל - קוראים לזה הליכה מדטיבית, דבר הגורם לאיזון ושלווה
זאת בגלל הריכוז הנדרש בדריכה הנכונה.

סיימנו בעשר דקות של מדיטציה לסובבים אותנו, ותודה על בוקר מופלא שחדר עמוקות לעצמותינו.