הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

פתיחת שנת הלימודים תשע"ו - המתנדבת אורה גולן מתחברת לשני קטנטנים בכיתה א

חוותה וכתבה: אורה גולן


נכנסנו לכיתה למפגש כיתתי בשבוע אשר קדם לפתיחת שנת הלימודים: המחנכת, 31 תלמידי כיתה א' ואנוכי, מתנדבת מטעם "ידיד לחינוך", בבית-הספר, בתחילת שנת התנדבותי השישית בשכבת הגיל הרך, עם אותה המורה.

התלמידים התיישבו סביב שולחנות העבודה, בקבוצות, כאשר על כל שולחן הונח שלט עליו היה רשום: "שלום", "חברות", "נתינה" ו"אחריות". האוירה בכיתה הייתה נעימה וטובה למרות ההתרגשות.

בקבוצה המרוחקת ממקום מושבי, ראיתי אותה מזוית עיני. היא ישבה כפופה מעט, הילקוט צמוד לרגליה, אוחזת בו בחוזקה, ראשה שמוט והעצבות עוטפת את גופה.

המחנכת ביקשה כי אגש אל הילדה. בתחילה היססתי, שהרי הילדה לא הגיבה לפניותיה. ניגשתי בזהירות והצעתי לה להוציא את הקלמר ולהתחיל בצביעת הפרח והשלט עם השם, כפי שנתבקשו תלמידי הכיתה. "אני רוצה את אמא שלי!" התבכיינה הקטנה בקול חרישי. "אמא הלכה להשתתף בהרצאה בבית-הספר ועוד מעט תשוב", אמרתי והצעתי לה שוב להצטרף לתלמידים, אשר כבר החלו במלאכת הצביעה. אך דבר לא השתנה. חזרתי למקום מושבי והמתנתי מספר דקות.

ניגשתי אליה שוב. הפעם התיישבתי בכיסא הפנוי לידה. התחלתי לדבר, מבלי להמתין לתגובתה. סיפרתי לה על עצמי, על היותי תלמידת כיתה א' לפני 58 שנה, על כי הנכדות שלנו עולות גם הן השנה לכיתה א' וכי ההתרגשות בביתנו רבה. שתקתי והמתנתי. כאשר שאלתי לשמה, נעניתי ולשאלתי האם היא אוהבת לצבוע, נעניתי בחיוב, כמו גם להצעתי להוציא את הקלמר מהילקוט.

הפעם התרווחה הילדה בכיסאה הקטן, הוציאה מהילקוט קלמר מסודר להפליא והחלה לצבוע ביד קלה ובדיוק מרשים במיוחד את הפרח. הטושים בקלמרה היו דקים מצידם האחד ועבים מצידם השני. פיתחתי עם הילדה שיחה באשר לטיב הטושים ולמקום רכישתם. קיבלתי את כל הפרטים, כאשר במהלך השיחה, ממשיכה הילדה לצבוע בשקט ובתשומת לב מירבית. פניה קיבלו סומק קל ונראה היה כי תחושת הבטחון חזרה אליה.

"היה לי כיף בכיתה", השיבה לשאלתי בהישמע הצילצול.

כאשר הגעתי לכיתה ביום הראשון של שנת הלימודים, באחד בספטמבר, ישבה הילדה במקומה, זקופה, קשובה, נינוחה וחייכה אלי בעיניה הטובות, כאשר קראתי בשמה...

במפגש הכיתתי, בשבוע אשר קדם לתחילת שנת הלימודים, נכנסתי לכיתה וראיתי אותו. הילד חפן את ראשו בשתי ידיו הקטנות, רכן על שולחן הכיתה ובכה. בתחילה בשקט ולאחר מכן בקול גדול. המחנכת ישובה לצידו, ניסתה להרגיעו, לשדלו להצטרף לפעילות הכיתתית, אך לשווא. כאשר קראתי באהבה סיפור לילדים, הוא עדיין בכה, המחנכת לצידו, מחבקת ותומכת.

ביום הראשון של שנת הלימודים, באחד בספטמבר, לא חזר הילד לכיתה בתום ההפסקה. לאחר מסע חיפושים בחצר בית-הספר ושכנועים מצד הצוות החינוכי, חזר הילד לכיתה, לאחר שנמצא ליד השומר, בכניסה לבית-הספר. ניגשתי אליו מיד ושמחתי לקראתו. כאשר הבחנתי כי הוא מאזין להסברי המורה על הספרה אפס ועל הספרה אחת, הצעתי לו להוציא את הקלמר ולהצטרף לכתיבת הספרות במחברת ה"חכמה". הילד נענה לבקשתי והשתלב בשיעור. שיבחתי אותו בפני המורה והענקתי לו מדבקת "סמיילי".

בתום ההפסקה, נכנס הילד לכיתה בארשת פנים טובה ובבטחון.

כמתנדבת מטעם עמותת "ידיד לחינוך", הרגשתי באופן ברור וחד-משמעי את התרומה הרבה של "ידידי החינוך" ככלל ושלי כפרט למען הילדים בבתי-הספר: את חשיבותה של התמיכה ברגע האמת, ברגע של קושי ופחד, כאשר אמא ואבא אינם לצידם, במקום חדש ולא מוכר, את הצורך להקשיב להם במלוא תשומת הלב, לומר באזניהם מילה טובה, להעניק להם אהבה מכל הלב והנשמה, להיות "סבתא וסבא" במערכת הבית-ספרית, בכיתה הגדולה, כאשר המורה אינה יכולה להתפנות אישית לכל אחת ואחד מהם, בכל רגע נתון.

חשתי בבירור גם את היותי נתרמת אישית ומתחזקת מהעשייה המשמעותית, עשייה המרגשת אותי גם בזמן שיחזור החוויות מפתיחת שנת הלימודים, בעת העלאת הדברים על הכתב.

לסיום, בחרתי לצטט משירה הנפלא של שלומית כהן-אסיף: "בתוך הלב":

בְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁלִּי יֵשׁ עוֹד לֵב
בִּפְנִים עוֹד לֵב
וְעוֹד לֵב
בַּלֵּב הֲכִי קָטָן
יֵשׁ נְקֻדָּה
מִישֶׁהוּ נָגַע בָּהּ
וְהִיא רָעֲדָה.