הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

פותחים שנה עם מחמאות וסטנדאפ

מאת טולדנו צביה

"אני שמחה לספר לכם, כי בכל בתי הספר בהם בקרתי, יש הערכה רבה לפועלכם. אוהבים אתכם ומחכים לכם בקוצר רוח, הן המורים והן התלמידים. חזיתי במפגשים מרגשים בין מתנדבים לתלמידים ובין מורות למתנדבות. לכולם הייתה בקשה אחת: הביאי לנו עוד מתנדבים. אכן מספרנו גדל. יש לנו מאה ושלושה עשר מתנדבים, מהם מאה ותיקים והשאר בשלבי קליטה. אין לי ספק שהם ישתלבו במהירות בעשיה הברוכה שכולכם שותפים לה". אלה היו דבריה של שרית אבן זהר, רכזת המתנדבים בבת ים, שסיפרה על מפגשי פתיחת השנה שהיו בעשרה בתי ספר. הדברים לוו במצגת יפה שתרמה רבות לקשב ולהתעניינות.

התכנסנו שוב בבית "המאמצים" שלנו - מועדון הפסגה בבת-ים. גם מנהלת ביה"ס "ירושלים" ואשת הקשר מביה"ס "ראשונים" נכחו וברכו. היה נעים לשמוע נציגים של בתי הספר שראו לנכון להגיע.

 "העשיה שלכם למען הצבור, במקרה שלכם ציבור התלמידים, זו עשיה ללא תמורה כספית, זו שליחות. כל ילד הנעזר על ידכם, אתם עבורו עולם ומלואו, ככה בונים חברה טובה ואזרחים טובים", אמר ראש העיר מר יוסי בכר.

חנה מנהלת הפסגה, שעושה תמיד מעל ומעבר כדי להנעים את שהותנו במקום, אמרה: "בעונג גדול אנחנו פותחים את ביתנו בפניכם, אתם אנשים שמעוררים בי התרגשות והשראה, אנחנו מלווים אתכם בפועלכם כבר 11 שנים וכך יהיה גם בעתיד – יישר כוח".

הרצאה במתכונת של סטנדאפ על עולם ההוראה מזויות מצחיקות, הוותה קינוח יפה להתכנסות שלנו. הרצתה והצחיקה צביה אהרוני.

" מדוע רבים פונים למקצוע ההוראה"? פתחה ושאלה. זרם התשובות המשעשעות היה כזה:

"בגלל החופשות", קראו הרוב בקול גדול. "נכון, ומה עוד?" "יום עבודה קצר", חזרה המקהלה.

"ויש עוד..." "בגלל שנת השבתון בתשלום", קרא חלק מהמאזינים, שזכו לתשובת קונטרה: "זה נכון, אבל המורים חוסכים למטרה הזו. זאת לא מתנה ממשרד החינוך".

"אגלה לכם סוד ידוע – מורות נכנסות להריון, כך שתהיה להן חופשת לידה של כמעט שישה חודשים בתשלום. מלפני חופשת הפסח ועד כמעט אחרי החגים"

ושוב נשמעה תשובה מסנגרת: "אבל יש להם על הראש מנהל, מפקח, ולאחרונה נוספו ההורים, שמעבירים בקורת והערות, שלא לדבר על כל התסמונות החדשות HD, HDD  שהורים מנצלים, לא תמיד לטובת הילד.

ועכשיו בואו נדבר על סיפוק: יש המון, אבל המון ספוק, כשאת בכיתה כבר למעלה מ-15 שנה ולפתע מגיע לביה"ס חייל עם מדיו המצוחצחים והנשק על כתפו. "באיזו קומה המורה רינה?" ואז החיבוק החם, העיניים הדומעות, "המורה יצאתי לחופשה והייתי חייב לראות אותך".

או כמו המקרה שספרו לי לפני כשבוע על אשה זקנה שהולכת ברחוב, כשלפתע נגש אליה בחור נאה בחליפת עסקים": המורה, את זוכרת אותי? לעולם לא אשכח אותך. בזכותך היום אני מנהל בי"ס".

נכון שזה מלא גאווה וסיפוק ?