הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

לצמוח מתוך הנכות

על מירה כהן מבת ים, שלמרות נכותה, מתנדבת בביה"ס "דוד אלעזר" ומתחברת לקושי של הילדים דווקא מתוך הקושי שלה

מאת: צביה טולדנו

בעמותה שלנו בבת-ים, כשמונים ושלושה מתנדבים. כולם גימלאים שעושים עבודת קודש בעזרה לתלמידים בבתי הספר. מתוך כל אלה, רציתי לציין הפעם את המתנדבת מירה כהן שהנכונות שלה לעזור, באה מתוך חיבור עמוק של המגבלות שלה למגבלות התלמידים הזקוקים לעזרה.

מירה כהן היא נכה המסתייעת בכסא גלגלים. מזה חמש שנים היא מתנדבת בבית הספר "דוד אלעזר", בית ספר הרחוק מאוד ממקום מגוריה, וכי למה? יצאתי לפגוש אותה ולשמוע את סיפורה.

מירה: "לדאבוני, בבתי הספר שבאזור מגורי, רמת הנשיא, אין נגישות לנכים. חיפשתי ומצאתי בית ספר שאני יכולה להגיע אליו ללא בעיה בכסא גלגלים".

מירה, אישה נאה ומטופחת, נושקת לגיל 60, יושבת בחדר המורים לצד תלמיד שמנסה כוחו בקריאה. תיקון פה, תיקון שם, ואז מירה אומרת לו: "אני גאה בך. לפני כמה חודשים קראת כאילו בהליכה והיום אתה קורא ממש בריצה". הילד נבוך, לפתע מושיט את ידיו ומחבק אותה חיבוק חם ואוהב.

עם הצלצול התלמיד יצא להפסקה, ואני התפניתי לשמוע את מירה.

" מי את, מירה כהן?" הקשיתי ושאלתי. מירה מעט נבוכה. לצידה נמצא הליכון, המצביע על מצבה הפיזי, אבל חיוך קטן בזוית הפה מצביע על כך שעניין הנכות פעוט בעיניה.

"אני גימלאית ממערכת החינוך. למדתי מוסיקולוגיה והכשרת מורים. כשסיימתי, התחלתי ללמד בתיכון "רמלה לוד" ואח"כ בחטיבת ביניים בקריית אונו. מאוחר יותר עברתי ללמד בבת-ים בבי"ס 'ש"י עגנון' שלימים התאחד עם בי"ס 'טבנקין' - סה"כ 25 שנה.

הגעתי למוסיקה בזכות אמא שלי המופלאה. כשמלאו לי שנתיים בשנות החמישים, פרצה מגיפת פוליו בכל הארץ. אני נפגעתי מאוד קשה גם בגפיים העליונות וגם ברגליים. כאמור, אימי לא נכנעה, והחליטה לחזק לי את שרירי הידיים באמצעות נגינה על פסנתר, ואכן הידיים שלי לגמרי חזקות מלבד כתף שמאל שקצת בעייתית".

אימי החדירה בי כוחות ולא נתנה לי בשום אופן ליפול לתוך "המסכנות". לא אשכח, כשהייתי בכיתה א', בגלל ניתוחים חוזרים, הייתי מגובסת כמה חודשים. בכל יום שישי אימי ארחה את תלמידי הכיתה בביתנו לקבלת שבת. כשהורידו לי את הגבס, ביקשו מאימי לקנות לי קביים, אמא לא הסכימה ואמרה לרופאים: "הבת שלי תיפול ותקום, עד שתלמד ללכת. למדתי ללכת למרחקים קצרים וכדי להגיע לביה"ס קנו לי אופניים.

כשפרשתי לגימלאות, גמלה בליבי ההחלטה לעזור לילדים במצבי. מתוך הנכות שלי, רכשתי כלים שעזרו לי להתמודד ולקבל בטחון, וכשהחיים זרמו וראיתי שהצלחתי, חשבתי, למה לא לתרום מהידע שצברתי גם לאחרים".

דיבורה של מירה שוטף וקולח, נראה היה כי היא שואבת המון כוחות מיכולתה לעזור לאחרים.

אני נאלצת מידי פעם לקטוע אותה. "מירה, ספרי לי על משפחתך". היא מחייכת חיוך רחב.

"כשהייתי סטודנטית, מימנתי את לימודי מעבודה. הייתי מרכזנית בבתי מלון, שם הכרתי את בעלי. יש לנו שני ילדים, בת ובן, ואפילו יש לי נכדה ", היא מתמוגגת, "היא בת שנה וחודשיים".

התייעצתי עם בתי הפיזיותרפיסטית, איפה אני יכולה לעזור. בתי סיפרה לי על גן ילדים של אילן בבית ספיבק. כשהגעתי לשם, קצת נרתעתי - מה יהיה אם אני אתחיל פתאום לבכות? אבל מצאתי מקום, שבלשון המעטה, הקדושה שורה בו, איזה קסם של צוות, של גננות, ואיזה קסם של מקום, כמה נתינה וכמה אהבה נותנים לילדים האלה. זכור לי במיוחד ילד כבן חמש, שבגלל זהום שחדר לגופו, נאלצו לקטוע את שתי ידיו ושתי רגליו. הוריו נטשו אותו והוא היה נתון לחסדי כולם. נשביתי בקסמו מייד - כל כך חכם, כל כך מצחיק, מלא שמחת חיים, מנסה בכל כוחו להתרגל לפרוטזות שהתאימו לו. המרפאה בעיסוק לימדה אותו בעזרת הפרוטזות להשתמש במזלג ובכף, ואז גמלה בי ההחלטה: אני אלמד אותו לכתוב.

קניתי טושים מיוחדים (מירה מראה לי אותם). את יודעת מה הייחוד שלהם? קודם כל יש לעפרון דפנות משולשות, ואז האחיזה קלה יותר. בנוסף, החוד עבה יותר ואז כאשר יש בעיות מוטוריות, יותר קל לכתוב (מדהים חשבתי לעצמי). בצעדים קטנים תוך תמיכת ידי בידו למדנו אות ועוד אות, כל זה עם מוטיבציה אדירה, צחוק ושמחת חיים".

נפעמתי, איזה תעצומות יש לאישה הזאת. "מירה, האם את שומרת על קשר עם הילדים שעזרת להם?"

מירה שולפת מתיקה את הטלפון, מראה לי את הילד עם ארבע הפרוטזות, שניהם חבוקים, ואז מירה אומרת לי: " מה פתאום? ברגע שהילד למד לקרוא ולכתוב, אני שחררתי, כי הוא לא זקוק לי יותר.

"כאן, ב"דוד אלעזר", אני עוזרת לילד מקסים, מאוד מופנם, עם קשיים חברתיים ומוטוריים קשים ודימוי עצמי מאוד נמוך. כל זה הביא אותו לקשיים ובעיות בלימודים. פגשתי ילד עם מוטיבציה מאוד גבוהה להצליח בכל מחיר. פתאום ראיתי לנגד עיני את כל הקשיים שהיו לי בגילו, ומייד התחברתי לקשיים שלו ועם רצונו להצליח. פניתי למנהלת ביה"ס ובקשתי ממנה להרחיב לי את השעות שאני תורמת לילד הזה. 'שעה בשבוע זה כמו טיפה בים, אני מבקשת לאפשר לי ללמד רק אותו'".

ככה מירה מקדישה לילד הזה באופן רציף וקבוע שלוש שעות בכל יום שלישי בשבוע. לפתע מתקרבת אלינו אחת המורות : "סליחה שאני מפריעה, קוראים לי רינה מעיין, אני מורה בביה"ס. נפלה לידי הזכות להיות בשעה פנויה בזמן שמירה מלמדת את התלמיד הזה, ואני מלאת התפעלות. מעבר לחומר הנלמד, שמעתי אותה מחזקת אצלו את הצד החברתי, מתעניינת בחייו האישיים, מספרת לו על חייה. מירה מחברת בדרכה שלה את הקושי שלה עם הקושי של הילד ובזה היא מחזקת אותו הן בלימודים והן בחיי החברה שלו. האישה הזו מלאך, הלוואי והיו רבים כמוה."

מנהלת ביה"ס, הגב' רונית לוי כהן, מבקשת אף היא להוסיף תשבחות. "מירה רואה את המשותף בקושי שלה עם הקושי של הילד כדבר מקשר, מובנה ומחבר. הכוונות האמיתיות שלה באו לידי ביטוי כאשר בקשה ממני להגדיל את מכסת השעות לעבודה עם התלמיד, לאחר שאמרה לי: 'אני מזדהה עם קשייו של התלמיד, אני יודעת מאיפה זה בא'. מייד נעתרתי. האינטראקציה ביניהם, היא אינטראקציה בונה, מילד מופנם הפך להיות פתוח יותר. ההתקדמות שלו בלימודים מאוד משמעותית, יש ביניהם קשר עמוק שנוצר ממצוקות של שניהם. עבודתה של מירה היא עבודת קודש".

אכן, אישה עם תעצומות נפש. אינה מרירה ואינה קובלת על מצבה. חבל שלא בכל מקום יש הנגשה לאנשים נכים. היינו רוצים לראות את מירה אתנו בפגישות, בהרצאות, בטיולים ובמסיבות.

אני מרגישה חובה לסיים את הכתבה בהערה ששלחה לי מירה לאחר שבקשתי את אישורה לפירסום.

צביה יקרה,

הכתבה מאוד מרגשת, אני מאוד נבוכה מעצם הכתבה עלי. אלמלא הבקשות של רונית, מנהלת ביה"ס ושל שרית, הרכזת - לא הייתי נעתרת.

ההתנדבות שלי באה לא מעצם היותי נכה, אלא בעיקר מפילוסופיית החיים שלי, שיש לשלב ילדים חריגים מכל תחום - במערכת החינוך הרגיל, בחברה של ילדים "בריאים" ו"רגילים", תפיסה השונה לחלוטין מתפיסתם של אלו העוסקים בתחום עם ילדים חריגים, שלטענתם ילדים אלה זקוקים למסגרת מיוחדת שתעטוף אותם, תגן עליהם ותענה על הצרכים המיוחדים שלהם.

אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.

אם פרסום כתבה זו יגרום לאנשים נוספים להתנדב - זה יהיה שכרי.