הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

כומר ווידוי

מאת: צביה טולדנו

לא אחת במהלך התנדבותי הרגשתי כמו כומר ווידוי. קשה לי להסביר מה יש, ומה קורה באותה שעה קסומה, כשאני יושבת מול ילד או ילדה.

אנחנו, המתנדבים, איננו עבור הילדים לא בני משפחה, לא אנשי חינוך אפילו לא שכנים קרובים. אנחנו עבורם האיש המבוגר, הזר שמגיע אחת לשבוע, גדוש בחיוכים וסבלנות אין קץ.
אין לנו דרישות, הילדים אינם מחוייבים כלפינו בהכנת עבודות או שיעורי בית. כאן נוצר הקסם - הנינוחות גורמת לילדים לפתוח את סגור ליבם.

במהלך שבע שנות התנדבותי, שמעתי מילדים אחדים סיפורים ווידויים מסמרי שיער, סיפורים
שמטלטלים אותי וגורמים לי לחשוב שוב ושוב על חייהם האומללים של הקטנים האלה.

רק אתמול ישבתי עם תלמיד מכיתה א'. תוך כדי הכתבה שעשיתי לו, הניח לפתע את העיפרון ושאל: "תגידי לי, איך אפשר להתקשר למשטרה?" שאלתי: למה אתה רוצה להתקשר למשטרה?

"תשמעי מה קרה. אמא שלי ואבא שלי התגרשו. אמא התחתנה שוב. ביום שישי שמעתי צעקות מהמטבח, רצתי לראות מה קרה ואז אני רואה שהוא מרביץ לאמא שלי מכות מאוד חזקות, היא צרחה נורא ואז הוא אמר: לה 'תשתקי'..לא רוצה להגיד את המילה. פתאום לקח סיר מלא אוכל וזרק עליה". הבטתי בו וחשבתי, מה לעזאזל הוא צריך עכשיו הכתבה. הרמתי לו את הסנטר: "איך הרגשת? איך אתה מרגיש עכשיו?" "כל השבת נשארתי בחדר שלי, הייתי מאוד עצוב. נכון שצריך להודיע למשטרה?"

כמובן שלא נתתי לו את המספר. דיווחתי ליועצת ועכשיו הטיפול בידי האנשים המתאימים.

לפני שנתיים עבדתי עם כיתה ו' וגם שם נתקלתי במקרים שעד היום אני חושבת עליהם.
באחד הבקרים אמרה לי המורה: "קבלנו לכיתה תלמיד חדש וכל הזמן הוא בוכה, קחי אותו אליך
ותנסי לדובב אותו".

לקחתי דף לבן ואמרתי לו: "צייר לי ציור", ואז הוא אמר לי: "אני אוהב לצייר אופנה - יש לך בנות?" "לא, לדאבוני יש לי רק בנים", אמרתי, והוא השיב: "טוב, כשהבנים שלך יתחתנו אני אצייר לך שמלת כלה, כזו שלא תמצאי בשום חנות".
תוך שניות הוא שרבט שרטוט מדהים של שמלה ארוכה עם מחשוף נדיב והינומה - פשוט משגע.

"את יודעת", לפתע אמר: "אני מאוד אוהב בגדי נשים - כשאמא שלי לא בבית, אני אוהב למדוד את השמלות שלה. בכלל, כל מה שקשור לבנים לא מעניין אותי. בהפסקה אני משחק עם הבנות, בבית יש לי אוסף של ברביות".

אמרתי: "אתה מצייר מדהים, כדאי שתלך לחוג ציור", והוא משיב לי: " מה פתאום ציור, אני הולך לחוג בלט". אני מתחילה לפקפק: בית ספר דתי, הילד עם כיפה וציציות - איך יתכן שהוא הולך לחוג בלט? ואז אני שואלת: "מי רשם אותך לחוג?" והוא עונה: "אמא - או ואבוי אם אבא ידע". שאלתי: "למה עזבת את ביה"ס הקודם?" הילד נבוך, משפיל ראש: "נורא הציקו לי, זה היה בי"ס דתי רק של בנים, ואני לא הסתדרתי שם".

לפתע קלטתי שאולי יש פה בעיה מגדרית. זכרתי את מה שאמרו באחת ההרצאות – לגשת מייד ליועצת ולא לאף אחד אחר, ואומנם כך נהגתי.

כעבור מספר ימים ספרה לי המחנכת כי הילד בטיפול פסיכולוגי ויש חשש לגבי נטיותיו המיניות.

יש לי עוד כהנה וכהנה מקרים וסיפורים שאני בטוחה שיש לכל אחד ואחת מהמתנדבים. אז אולי מעבר לעזרה בלימודים שאנו מעניקים לתלמידים - טוב שיש להם אוזן קשבת.