הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

חיים אזולאי בן שישים וחמש מאשדוד, 4 שנים ב"ידיד לחינוך"

כאות תודה לפועלו, לעזרתו ולהשקעתו הרבה של חיים, הוציא ביה"ס "רתמים" בו הוא מתנדב, חוברת ובה מתוארת עבודתו בלווי צילומים הממחישים את הדברים. החוברת מדברת בעד עצמה, ניתן לראותה בקובץ PDF המצורף.

והרי מה שכותב חיים על עצמו

נולדתי בשנת 1950. בשנת 1964 החליט אבי ז"ל שהיה דמות מובילה בקהילה היהודית, מתוך מניעים ציוניים לעלות לארץ ישראל.

לאחר עלייתנו ביקשתי ללמוד את המקצוע שאותו אהבתי והוא חקלאות. נשלחתי ללמוד בבית ספר חקלאי בשדה יעקב. הייתה זו תקופה נפלאה של לימודים ושל עבודה מעשית חקלאית.

אחר כך התגייסתי לחיל השריון. הימים בישראל היו אז ימים של מלחמת ההתשה. נלחמתי בעמק בית שאן וברמת הגולן. על לחימה בכל אחת משתי הגזרות קבלתי צל"שים.

כשהשתחררתי מצה"ל, למדתי מכניקה ועיבוד שבבי ועבדתי במקצוע כשלוש שנים, אבל החיידק לעבוד עבודת האדמה גבר עלי. התיישבתי במושב "עמי עוז" בחבל אשכול אשר בעוטף עזה.

מאוד נהניתי לעבד אדמה ולהתנדב בקהילה במושב, עד לתקופה המטורפת של שנות השמונים עם האינפלציה הגבוהה. חלק גדול מהתושבים במושב נקלעו לקשיים כלכליים, ואני, קראתי מהר מאוד את הנולד ועזבתי את המשק לפני שגם אני אקלע לקשיים האלה.

עברתי עם כל משפחתי לאשדוד והתחלתי לעבוד במפעל לייצור קרטונים. התמניתי למנהל המחלקה לאריזות לחקלאות. בשנת 2006 עברתי תאונה במפעל ורגלי נפגעה. נאלצתי לעבור ניתוח בבית החולים תל השומר ושם קבלתי זיהום אלים וקשה בשם החיידק הטורף. הרופאים סברו שהסיכוי להינצל מהזיהום קלוש מאוד. הייתי במצב קריטי והודיעו על כך למשפחתי.

אבל הרופאים לא ידעו את הכוחות העלומים שיש בי, הפתעתי את הרופאים והתגברתי.

התקופה בה הייתי מאושפז הייתה תקופת מלחמת לבנון השנייה. במחלקת השיקום בה שהיתי היו אז חיילים רבים.

החלטתי שאם אחד כמוני יצא מהחיידק האלים, אני מקדיש את זמן שהותי הארוך בבית החולים לעודד את החיילים הפצועים שהיו בעיני כילדים שלי, וכך עשיתי יום יום במשך ארבעה חודשים על גבי כיסא גלגלים.

ארבע שנים במאמצים עילאיים, ניסו הרופאים ובראשם ד"ר ערן תמיר להציל את רגלי, עד שהתבשרתי שהחיידק שתקף אותי ישאיר אותי לצמיתות בכסא גלגלים. ד"ר תמיר פנה אלי בפנים קודרות והמליץ לי לקטוע את הרגל. אני זוכר היטב את אותו הרגע. ביקשתי ממנו להזמין תור מידי לקטיעה. ביקשתי גם לבצע את הקטיעה בהרדמה מקומית בלבד, כדי להיות שותף בתהליך.

לאחר הקטיעה המשכתי לעודד קטועים נוספים במחלקה. אמרתי לעצמי: חיים, לשקוע זה קל ולצאת מזה יהיה קשה מאוד.

החלטתי עוד בבית החולים, שאני הולך להתנדב למען הקהילה. את רוח ההתנדבות ינקתי מהורי שבעצמם תרמו רבות לקהילה.

לאחר ההחלמה חיפשתי תחום בו אוכל לתרום, וכך הצטרפתי לקבוצה הנפלאה שנקראת "ידיד לחינוך".

צורפתי לבית הספר "רתמים". בחודש הראשון התנדבתי פעם בשבוע ואחר כך עברתי לפעמיים בשבוע.

בשנה השנייה כבר התנדבתי שלוש פעמים בשבוע בכיתה של ילדים עם קשיי למידה. בעת ההתנדבות יצרתי לילדים כל מיני יצירות שאהבו מקרטון כולל גם סביבונים מקרטון וכך הילדים למדו יצירה על המוצרים שיצרתי להם.

לימים פנתה מנהלת בית הספר למורה לאומנות ולסייעת שאיתי בכיתה בבקשה להקים חדר לימוד להנחלת השואה. אמרתי למנהלת שמניסיוני הרב בתעשיית הקרטון, נוכל לבנות דגמים של מתקנים וחפצים שונים מהתקופה. הכנתי דגמים ומיצגים תלת ממדים שיהוו אמצעי המחשה לסיפור של העם היהודי. למדתי על המתקנים והחפצים השונים אותם רציתי לבנות וכך התחלתי. בכל שנה אני מוסיף דגם. בהתחלה זה היה דגם של מיטת קומותיים שהייתה במחנות הריכוז, וכן מגדל שמירה וגדר למחנה.

בשנה השניה בניתי העתק מדויק של קרון רכבת המוצב ב"יד ושם" בירושלים.

בשנה השלישית בניתי מזוודה מקרטון, דגם של מחנה ההשמדה טרבלינקה ואת שער הכניסה למחנה השמדה בירקנאו.

התרשמותי הייתה שהתלמידים היקרים מאוד התרגשו מהתצוגה. דבר זה נותן לי את הרצון לבנות עוד מוצגים שימחישו לילדים את מה שעברו היהודים בשואה.