הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

התחלות – סיפורה של חדוה פרחיה מירושלים

הדברים המופיעים כאן הם סיפורה של חדוה פרחיה, המתנדבת כבר שלוש שנים בבית הספר "זלמן ארן" בירושלים ומשתדלת, כדבריה, לעזור לילדים הרגילים שלפעמים מתקשים במתמטיקה ובהבנת הנקרא.

"מה פתאום עולה חדשה?" אומרת לי בזלזול ובחוסר אימון מוחלט, שוטרת הגבולות. "אין עלייה עכשיו!"

"באמת, אני עולה חדשה!" אני עונה מלאת גאווה.

"נו, טוב. תראי לי את הויזה שלך".

 

חדוה פרחיה

 

ואני, כולי נרגשת שסוף סוף אני מגיעה לארץ לאחר ההתרוצצויות בסוכנות היהודית בפריז, לאחר לימודי ערב של השפה העברית, לאחר הפסיכומטרי שעברתי בשגרירות ישראל (מעולם לא ראיתי מבחן ארוך כזה של ארבע שעות וכאב ראש אחד גדול) ולאחר שהתקבלתי ל"עברית" ב...ירושלים (העיר הנצחית שכל יהודי חולם עליה בכל הדורות), מוציאה את התעודה הנכספת ומושיטה לה את הויזה שלי.

היא מביטה בתעודה ובקול מופתע לוחשת: "נכון, עולה חדשה!".

לא עליתי ארצה במטוס של הסוכנות, כי לא רציתי לבקש כסף ממדינת ישראל. טסתי בטיסה רגילה. הלוך בלבד.

לאחר שבועיים אני יושבת בקפטריה הלאומית ב''עברית''. ניגש אלי בחור ישראלי.

"מאיפה את?"

"מפריז".

"מה, עלית מפריז? השתגעת? תוך שבועיים את חוזרת לשם! אין מה לעשות פה. ''הדה גול'' הזה..."....

זה היה לפני 40 שנה. כך התקבלתי לחברה הישראלית. חברה פצועה לאחר מלחמת יום הכיפורים. תקופה שבה האו"מ קבע ש"הציונות היא גזענות". העלייה הייתה בשפל. באולפן למדתי אנגלית טוב מאוד. לא היו צרפתים בכלל.

כמובן שנתקלתי בביורוקרטיה בין מינהל הסטודנטים לבין האוניברסיטה. קו 9 עבד שעות נוספות רק בשבילי, עד שנשברתי והתחלתי לבכות. הפקידה שראתה את מצוקתי אמרה לי: "אולי המסמך במגירה השנייה?"

הבדיחות של כל עולה חדש לא פסחו עלי: "יש לך ביצים"? שאלתי את בעל המכולת. לא הבנתי למה הוא צוחק. ביקשתי מהספר "שיחתוך לי את הראש". מי הכיר את המילה "שער". שעות הקבלה במשרדים לא היו ברורות לי. קוראים משמאל לימין או מימין לשמאל?

הבנתי שתחום הלימוד שלי לא יבטיח לי פרנסה למרות שיחסים בינלאומיים הם תחום מרתק ביותר. החלטתי ללמוד משהו יותר מעשי. נגשתי למכון הדסה לייעוץ. הציעו לי שני תחומים: הנהלת חשבונות או מחשבים. לא הבנתי אף מילה. "מה זה הנהלת חשבונות? זה מספרים? לא רוצה. מה זה מחשבים?" לא הבנתי את התשובה. "לא נורא, תרשמי אותי לזה". חזרתי הביתה, הסתכלתי במילון כדי לדעת איפה נרשמתי. כך הפכו המחשבים למקצוע שלי (וזה התאים לי).

הורי קנו דירה בירושלים לקראת עלייתם. הייתי רחוקה מהמעונות ומההווי הסטודנטיאלי. הישראלים היו עסוקים בעצמם לאחר טראומת המלחמה. לא שירתי מפני שהגעתי "מבוגרת" מדי. התור לטלפון היה שלוש שנים במקרה הטוב. מידי פעם הייתי יורדת לשכנים כדי להתקשר להורי. מחשבים אישיים לא היו וכמובן לא אינטרנט. הדואר היה התקשורת היחידה האפשרית עם ההורים ועם החברים, ובצרפת התחילה שביתת הדואר שנמשכה שישה חודשים. הייתי מנותקת לגמרי. הייתי יורדת למכולת כדי לשמוע קול אדם.

עברית שפה קשה ומדינת ישראל לא פשוטה. אבל ארץ יפה היא. ארץ שיש בה את כל סוגי מזג האוויר. ארץ בעלת נשמה שאיננה קיימת באף מדינה אחרת בעולם. ארץ שמתמודדת עם עלייה, עם מלחמה. הארץ העשירה ביותר בעולם, אם נשכיל לקחת את הטוב ממדינות העולם (זכות העולים) ולהתמזג לתרבות היהודית. הארץ שלנו. רק שנדע להתגאות בה.

חדוה, שיצאה לגימלאות ממשטרת ישראל, שם עבדה בתחום המחשבים, אומרת שעכשיו, כשהחיים נתנו לה הכל, ואחרי שהקימה משפחה והיא ברוכה בנכדים, הגיע הזמן לתרום, ומה יותר יפה מאשר לתרום בחינוך?

 

לתגובות נא לחצו כאן

תגובות רלוונטיות שתתקבלנה למייל זה, תתפרסמנה באתר "ידיד לחינוך".