הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

דילמה של מתנדבת .

האם נהגתי נכון? שואלת צביה טולדנו מבת ים

חברות וחברים, קרה לכם במהלך התנדבותכם שנשנקתם ונאלמתם דום מתוך מבוכה,התרגשות, ואולי סתם סקרנות?

לא אחת במהלך עבודתי עם תלמידים, נפגשתי בסיטואציות כאלה. אני רוצה לשתף אתכם באחד המקרים ואשמח לקבל תגובות: איך הייתם נוהגים במקומי? האם חרגתי מתחום ההתנדבות ופעלתי לא נכון? האם נתקלתם בסיטואציה דומה? איך אתם נהגתם? האם יש כללים ברורים היכן עובר הגבול?

נכון שזה מעניין? בואו ותשפטו !!

אני עובדת בבי"ס דתי שרובו מאוכלס בתלמידים בני העדה האתיופית.

מעבר לעובדה שקיים שוני רב בין התרבויות בהרבה מאד תחומים, ילדים הם ילדים !!

המקרה שקרה לי, התרחש בשנה שעברה עם חמש בנות מכיתה ו' (לכולן הייתי אמורה לעזור בנושא  הבנת הנקרא).

קראנו טקסט על אלכסנדר מוקדון והיינו אמורים לדון על הדמות ולענות על שאלות.

לפתע... הקישה אחת הנערות  בזעם עם העיפרון שלה על השולחן ואמרה בקול מאוד

אסרטיבי: "לעזאזל עם האלכסנדר הזה, יותר מעניין אם תספרי לנו על הווסת, אנחנו לא יודעות כלום, חלק מאתנו כבר קבלו ואנחנו מבולבלות...." אני נחנקתי  ואולי אפילו הסמקתי.

כל הבנות ענו במקהלה: "כן, כן ספרי, ספרי.  את כמו אמא שלנו – אצלנו לא מדברים על נושאים כאלו"

אני ממשיכה לגמגם: "אין בביה"ס אחות? אין מורה שמדברת אתכם על בעיות אישיות?"
"אף אחת לא מדברת אתנו על זה – אפילו המורה".

כל השיחה התנהלה בחדר הספריה – שם אני מלמדת. ביקשתי מהבנות הפסקה קטנה ויצאתי לשאול את המורה המחנכת, "מה עושים?"  המורה בתגובה השיבה  לי: "את תעשי מצווה מאוד מאוד גדולה אם תשוחחי איתן על נושא זה", "אבל אולי אסור לי", אני אומרת." אני אגבה אותך אם תהיה בעיה" השיבה המורה.

חזרתי לספריה ומצאתי ספר מתאים, שעסק בגוף האדם, מצאתי את הפרק הנוגע במיניות האדם ולמעשה העברתי להן שיעור בביולוגיה: איך נראה גוף  האישה מבפנים, מה זה שחלות, מה זה חצוצרות (זה הצחיק אותן: "מה, יש לנו בגוף כלי נגינה? יש גם גיטרה?").

השיחה קלחה. התמקדתי במחזוריות של הווסת ובעיקר בהגיינה, כאשר נערה מקבלת מחזור חודשי.

כשהרגשתי שאנחנו מתחילות לגלוש ליחסי מין, להריונות וליחסים עם בנים, עצרתי את השיחה והפניתי אותן לקרוא חומר מתאים בספרים או אפילו באינטרנט – הרגשתי שיש      גבול שאותו אסור לי לעבור.

באותו יום הייתי מאוד נרעשת, ספרתי לבעלי על מה שארע, והוא הסתייג מאד ממה שעשיתי. "אלו נושאים שביה"ס חייב לטפל בהם ולא את", הוא אמר לי.

אני חייבת לציין  שהבנות מאוד הוקירו אותי ואמרו לי: "את כמו אמא, סבתא, דודה,....לא חשוב,העיקר כמו אחת מהמשפחה".  עברה שנה, הכל עבר בשלום ואני לא יודעת איך אנהג אם אתקל שוב בסיטואציה דומה.

מה דעתכם ?

לתגובות

תגובות רלוונטיות שתתקבלנה למייל זה, תתפרסמנה באתר "ידיד לחינוך"