הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

דילמה של מתנדבת

האם נהגתי נכון? שואלת צביה טולדנו מבת ים

לתגובות

חברות וחברים, קרה לכם במהלך התנדבותכם שנשנקתם ונאלמתם דום מתוך מבוכה,התרגשות, ואולי סתם סקרנות?

לא אחת במהלך עבודתי עם תלמידים, נפגשתי בסיטואציות כאלה. אני רוצה לשתף אתכם באחד המקרים ואשמח לקבל תגובות: איך הייתם נוהגים במקומי? האם חרגתי מתחום ההתנדבות ופעלתי לא נכון? האם נתקלתם בסיטואציה דומה? איך אתם נהגתם? האם יש כללים ברורים היכן עובר הגבול?

נכון שזה מעניין? בואו ותשפטו !!

אני עובדת בבי"ס דתי שרובו מאוכלס בתלמידים בני העדה האתיופית.

מעבר לעובדה שקיים שוני רב בין התרבויות בהרבה מאד תחומים, ילדים הם ילדים !!

המקרה שקרה לי, התרחש בשנה שעברה עם חמש בנות מכיתה ו' (לכולן הייתי אמורה לעזור בנושא  הבנת הנקרא).

קראנו טקסט על אלכסנדר מוקדון והיינו אמורים לדון על הדמות ולענות על שאלות.

לפתע... הקישה אחת הנערות  בזעם עם העיפרון שלה על השולחן ואמרה בקול מאוד

אסרטיבי: "לעזאזל עם האלכסנדר הזה, יותר מעניין אם תספרי לנו על הווסת, אנחנו לא יודעות כלום, חלק מאתנו כבר קבלו ואנחנו מבולבלות...." אני נחנקתי  ואולי אפילו הסמקתי.

כל הבנות ענו במקהלה: "כן, כן ספרי, ספרי.  את כמו אמא שלנו – אצלנו לא מדברים על נושאים כאלו"

אני ממשיכה לגמגם: "אין בביה"ס אחות? אין מורה שמדברת אתכם על בעיות אישיות?"
"אף אחת לא מדברת אתנו על זה – אפילו המורה".

כל השיחה התנהלה בחדר הספריה – שם אני מלמדת. ביקשתי מהבנות הפסקה קטנה ויצאתי לשאול את המורה המחנכת, "מה עושים?"  המורה בתגובה השיבה  לי: "את תעשי מצווה מאוד מאוד גדולה אם תשוחחי איתן על נושא זה", "אבל אולי אסור לי", אני אומרת." אני אגבה אותך אם תהיה בעיה" השיבה המורה.

חזרתי לספריה ומצאתי ספר מתאים, שעסק בגוף האדם, מצאתי את הפרק הנוגע במיניות האדם ולמעשה העברתי להן שיעור בביולוגיה: איך נראה גוף  האישה מבפנים, מה זה שחלות, מה זה חצוצרות (זה הצחיק אותן: "מה, יש לנו בגוף כלי נגינה? יש גם גיטרה?").

השיחה קלחה. התמקדתי במחזוריות של הווסת ובעיקר בהגיינה, כאשר נערה מקבלת מחזור חודשי.

כשהרגשתי שאנחנו מתחילות לגלוש ליחסי מין, להריונות וליחסים עם בנים, עצרתי את השיחה והפניתי אותן לקרוא חומר מתאים בספרים או אפילו באינטרנט – הרגשתי שיש      גבול שאותו אסור לי לעבור.

באותו יום הייתי מאוד נרעשת, ספרתי לבעלי על מה שארע, והוא הסתייג מאד ממה שעשיתי. "אלו נושאים שביה"ס חייב לטפל בהם ולא את", הוא אמר לי.

אני חייבת לציין  שהבנות מאוד הוקירו אותי ואמרו לי: "את כמו אמא, סבתא, דודה,.. לא חשוב,העיקר כמו אחת מהמשפחה".  עברה שנה, הכל עבר בשלום ואני לא יודעת איך אנהג אם אתקל שוב בסיטואציה דומה.

מה דעתכם ?

 

לתגובות נא לחצו כאן

תגובות רלוונטיות שתתקבלנה למייל זה, תתפרסמנה באתר "ידיד לחינוך".

 

תגובות לדילמה של צביה טולדנו שהתפרסמה לפני שבוע

 

אריה ענבר מבאר שבע:

לדעתי  צביה הגיבה נכון מאוד.

ראשית, אין פסול בזה שהתלבטה בשאלה ,האם נכון לקחת על עצמה משימה מעבר לנושא שבו התבקשה להדריך את התלמידות - הבנת הנקרא.

בנוסף,  הדיבור עם המורה וקבלת  אישורה  להיענות לבקשת התלמידות, אם תמצא לנכון,

חשוב וכנראה חיוני עבורן.

טוב שנעזרה בחומר מקצועי כדי להעביר את הנושא בצורה הטובה ביותר.

לנו, המתנדבים יש  נסיון חיים, שיכול לתרום לתלמידים וגם  להעשיר את התנדבותנו  אנו,  מעבר לחומר הלימודי עצמו.

 

זיוה שביטלובסקי, רכזת שוהם:

צביה, המתנדבת , עמדה בסיטואציה שמתנדבינו לא  הוכשרו אליה.

הדילמה שלה צודקת, אבל  לא אנחנו צריכים לתת תשובות לדברים כגון אלה.

מי שצריך לענות ולא רק לענות, אלא גם להעביר את הנושא שקשור לגיל ההתבגרות, זה איש מקצוע שהוכשר לכך באופן שמתאים לגיל המדובר.

גם בנים צריכים לקבל שעורים בנושא ההתבגרות של הבן, כי כי יש אוכלסיות  שהנושא הזה הוא טאבו בעיניהם ואין מדברים עליו בבית בין הורים לילדים, ואז המידע שיש לילדים יכול להיות מעוות במידה רבה.

חשוב לי לציין כי במקרים דומים למקרה שבו התלבטה המתנדבת, הרכזות צריכות כל אחת במקום מגוריה לשוחח עם מנהלות בתי הספר בכדי לקדם את הנושא בצורה  חינוכית ומקצועית.

המנהלות ימצאו דרך נאותה להעביר את השעורים האלה.

זו  דעתי, ואם  תרמתי כהוא זה לנושא, דיינו.

                                                       

מאיר בן צבי מירושלים:

אין לי כל ספק שנהגת נכון. אני רואה את תפקידנו המתנדבים כלוחמים באויב ששמו בורות. גם אילו המשכת מעבר לכך וגם דנת ביחסים עם המין השני, היית  תורמת להן כי לפי ההתרשמות שלי האלטרנטיבה היא לא פעם ניצול, הריון לא רצוי ועוד.

על כן תבורכי