הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

במלאת חמישים שנה למלחמת ששת הימים ולאיחוד ירושלים

ביה"ס בו אני מתנדבת על קירותיו החוגגים, נושא אותי אל בית ספר אחר, בזמן ובמקום אחרים

מאת: שרה אופן

יום ירושלים ה' תשע"ז

היום כ"ו באייר ה' תשע"ז, יומיים לפני מלאת חמישים שנה לשחרורה ולאחודה מחדש של ירושלים והרחבת גבולותיה. בית הספר בו אני מתנדבת ("אגרון" בקרית היובל) מקרין חגיגיות מכל קירותיו אל הבאים בשעריו. יצירות מקוריות של התלמידים נותנות הרגשה של ריחוף וטיסה מעל שמי העיר היפה הזאת: הנה ה"כנסת", ושם המפלצת. הדשא הירוק של אצטדיון "טדי" מתחלף בקופת צדקה, עליה מובלטת העיר ירושלים מעשה אמן. ופה כנפיה של טחנת הרוח בימין משה, כנפיה אינן נעות וקולן אינו נשמע, אך מראיה רב רושם. וישנה גם מהתלה: בקבוק זכוכית ריק מיין, ומלא "אויר הרים צלול כיין"... לשימושכם.

הריחוף והטיסה הזאת נושאים אותי אל בית ספר אחר, בזמן אחר ובמקום אחר..

היום כ"ו באייר ה'תשכ"ז. אני מחנכת של כתה ח' בבית הספר האזורי במושב ניר עציון שבכרמל. מתח בטחוני כבד מהול בדאגה וחרדה אופף את הכל. קולות מלחמה בוקעים משידורי התחנות של מצרים. השידורים הם בעברית, כדי שנבין ונפנים, שחורבן המדינה שלנו היא רק שאלה של זמן. אנחנו אמורים במקרה הטוב להיזרק לים...

בהעדר מקלט ומחסה בשטח בית הספר, התבקשו התלמידים בני השלוש עשרה והארבע עשרה לחצוב בסלעי החצר תעלות מסתור. ההתקדמות הייתה אפסית, הסלע היה קשה והחום הנורא של חודש אייר התישו את הילדים החופרים. הוחלט שהסכנה גדולה מידי, ולכן הילדים לא יגיעו עוד לבית הספר בהסעות, אלא יישארו כל איש במקומו, במושב שלו. אנחנו המורות נרד אל הילדים במושבי חוף הכרמל, לכל מושב – שתי מורות, שתנסינה לנהל סדר יום לימודי למשך ארבע שעות בגינות, בבית כנסת או במקום ציבורי כלשהו. איך לומדים כך? לא ממש. גם כאן התבקשו הילדים לחפור לעצמם שוחות, הפעם באדמה חקלאית כבידה ושחורה. זו הייתה עבודה שחורה ממש והצליחה קצת יותר.

בשובי בצהרים לניר עציון, הצטרפתי למתנדבים נוספים, ויצאתי אתם לשדות המושב לקטיף עגבניות. רוב הגברים במושב היו מגויסים, והפועלים תושבי העיירה פראדיס היו בסגר מסיבות בטחון. הפשלנו שרוולים וקטפנו וקטפנו. בסיום העבודה של היום השלישי למלחמה שכבר פרצה, הוזמנתי לקפה ומאפה בבית אחת מתלמידותי. הרדיו בביתם היה דלוק. אנחנו שומעים: "אני יורד במדרגות אל הכותל המערבי...אינני דתי...מעולם לא...ברוך מנחם ציון ובונה ירושלים... שופר...כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה..." נפשנו המתה למשמע השידור. בכינו. רעדנו מהתרגשות. האמת: לא חלמתי שאזכה, שהכותל יחזור אלינו, שנבוא אליו. יש וחלומות מתגשמים, ויש ששוכחים לחלום, וזוכים.

אני רוצה להבהיר. רוב חברי המושב ניר עציון הם שרידי חרב פליטי השואה, שהקימו את גוש עציון המקורית וחוו את נפילתו במלחמת השחרור. הניצול היחיד מכפר עציון, עלה חמוש במשקפת ובקסדה לראש מגדל המים של המושב כדי לצפות בזהר הלהבות העולות באופק מקרבות ג'נין. מה עבר בלבו אז?

ערב מרגש מאד ירד על המושב. חברי המושב התכנסו לתפילת ערבית בבית הכנסת שטרם הושלמה בנייתו. המנורות נצבעו בצבע כהה למטרת האפלה. זגוגיות החלונות טרם נקבעו וחלל בית הכנסת היה מוחשך. איש איש ומחשבותיו. ברגעים אלה עדיין מתחוללת לחימה עזה באזור חברון. הזיכרונות אולי נושאים אותם אל חבריהם שנפלו ועל יישוביהם שחרבו. בסיום התפילה, כמו מחשבה אחת עברה בראש כולם, נאחזו הידיים זו בזו, כתף אל כתף, ושירה אדירה וריקוד של הודיה ותקווה הקיף את קירות בית הכנסת במעגל גדול. הריקוד הסתיים. המעגל החל מתפרק. איש איש לביתו. וילד קטן התפרץ פתאום בריצה מטורפת אל תוך המעגל המתפרק בצעקות "שחררו את הגוש... שחררו את הגוש"!
דממה. ושוב לפיתת ידיים למעגל מסתחרר בריקוד עז, ושירת הודיה אדירה.

" מ ל כ ה נ פ ל ה " ?    (הסיסמא להודעה על נפילת גוש עציון ב-1948)

מ ל כ ה ת ק ו ם !