הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
JGiveעיגול לטובה

אורה ברקוביץ מעכו, חמש שנים ב"ידיד לחינוך"

למרות מחלתה, ממשיכה אורה להתנדב והיא מרכזת את קבוצת "ידיד לחינוך" בעכו. "חשוב לי מאד להמשיך, העיסוק הזה מוציא אותי מהמחלה".

"כשיצאתי לפנסיה, אמרת לעצמי: איזה כיף, ואחר כך הרגשתי שאני צריכה פעילות, שאני צריכה משמעות, ביחוד כשעושים משהו שאוהבים, ואני אוהבת מה שאני עושה, זה אור בעיניים".

אורה היא ילידת טוניס. בגיל שש עלתה עם משפחתה שהתישבה בגליל המערבי בישוב שגב שהוקם ב - 1956 על ידי הסוכנות.

התיישבו בו אז, מספרת אורה, עשר משפחות. נהג המשאית שהביא אותם לשם לא ידע איפה נמצא המקום, "הסתובבנו הרבה זמן עם הנהג, עד שגילינו פחונים ועשבייה גבוהה שכמעט כיסתה אותם. בפחון לא היו מים, לא מקום לבישול, והשירותים היו בחוץ. לאמא, ביחוד, זו הייתה טראומה גדולה.

עד שנת 1960 לא היה לנו חשמל. הביאו גנרטור שעבד רק משש בערב עד הבוקר. ב-1957 עברנו לגור בבתים עם שני חדרים, עדיין לא היה חשמל, ועדיין השירותים היו בחוץ. אבא בנה שירותים בבית.

לנו, הילדים, דווקא היה כיף. היינו כל הזמן בחוץ ושיחקנו, היה צריך לחפש אותנו. הגליל היה יפיפה, הרבה שדות עם פרחים וצמחים. כך גדלנו.

עד שנת 1963 גרנו בשגב ואז נטעו לנו מטעים כדי שיהיה לנו מקור פרנסה. בסוף הודיעו לנו שאנחנו צריכים להתפנות, לא כל כך ידעו מה לעשות איתנו. עברנו לדימונה, שם הבטיחו לאבא עבודה. הוא עבד כמזכיר לשכת הסעד ( כיום הרווחה) בירוחם.

את לימודי התיכון סיימתי בדימונה ואחרי שלמדתי בסמינר בית הכרם בירושלים, חזרתי לשם כמורה חיילת. כשהשתחררתי המשכתי עוד שמונה שנים כמורה בביה"ס היסודי בעיר".

עוד שנתיים עבדה אורה כמורה שליחה בבית ספר יהודי בגלזקו שבסקוטלנד.

את המעבר לעכו, שם היא גרה עד היום, עשתה כשנישאה לבן המקום ושם גם עבדה כמורה במשך עשרים וחמש שנה. לאורה ולבעלה שלושה ילדים "וזה אחרי הרבה טיפולים".

עם פרישתה המשיכה אורה לעבוד בחינוך, הפעם בפרוייקטים המיועדים לילדים עולים: פרוייקט "מרקם" של יהדות קווקז ופרוייקט "משעולים". היו בפרוייקטים האלה לימודי עברית בעיקר, וגם שורשים.

"ככה הגעתי לפני חמש שנים ל"ידיד לחינוך", אומרת אורה, "אמרתי שגם אני רוצה". הרכזת היישובית הייתה אז חדוה עצמון, ממנה קבלתי אחר כך את הריכוז והמשכתי גם בהתנדבות עוד שנתיים.

אורה מדברת בגלוי לב על מחלת הסרטן בה חלתה שנתיים לאחר שפרשה. חליתי ב-2009. ב -2014 חשבתי שכבר הכל בסדר, אבל גופי מעד וגילו שיש לי גרורות בכל הגוף. אני מטופלת בכימותרפיה ובטיפול ביולוגי עד היום, ונמצאת בקבוצת מחקר.  עכשיו אני עוסקת רק בריכוז הקבוצה, חשוב לי מאד להמשיך, העיסוק הזה מוציא אותי מהמחלה, מוציא אותי מהבית. אני לא יכולה לעבוד עם ילדים בגלל המצב הרגיש בו אני נמצאת.

בעברי עבדתי עם ילדים בעלי לקויי למידה בעיקר בתחום הקריאה וההבנה. תמיד רציתי לעבוד דווקא עם הילדים האלה. כשעבדתי עם כתה גדולה, היה קשה להקדיש להם, אבל כמתנדבת בודאי שכן. לילדים האלה קראו: "הילדים המיוחדים של אורה". זו הייתה שעה שהרימה את הילדים. לימדתי אותם בקבוצות של חמישה שישה ילדים. פתאום הילדים אמרו: "אנחנו יודעים".

תמיד עבדתי לפי מצפוני, אומרת אורה, לא תמיד לפי מה שאמרו לי.

כשיצאתי לפנסיה, אמרת לעצמי: איזה כיף, ואחר כך הרגשתי שאני צריכה פעילות, שאני צריכה משמעות, ביחוד כשעושים משהו שאוהבים, ואני אוהבת מה שאני עושה, זה אור בעיניים.

ההתנדבות, העזרה של המבוגר עם ניסיון חיים, יכולים לעזור הרבה לא רק לילדים, אלא גם לצוות בבית הספר. היו באים להתייעץ איתי, הצלחתי לעזור. זה נותן הרבה גם למשמעות החיים של המתנדב.

אורה מרכזת את מתנדבי עכו זו השנה השלישית. "הייתי מאד רוצה להוסיף מתנדבים גם מהסקטור הערבי. לאחרונה, מסתמן משהו בכוון, עדיין לא הספקתי, אבל אני מתכוונת לפעול בכוון".