הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

רמתיים, מתוך סיפור לתמר וכל השאר

מאת: ויקי מזרחי, קריית אונו

"רמתיים, רמתיים", הוא לחש במבוכה את המילה שתרגל עם רעייתו ונטורה, כשהוא מרוגש והכי מוכן למשימה.

איזאק התקרב לעוברים והשבים הכי קרוב שניתן, הכי קרוב שג'נטלמן יכול להרשות עצמו. התקרב כדי להסב את תשומת לבם של האנשים ברחוב למזוודה שחורה סגורה, שהייתה מונחת על המדרכה לצידו. הוא חיכה למזלו...

איזאק, עולה חדש מתורכיה, בשנות השלושים לחייו. גבר נאה, מקפיד מאוד במראהו ובלבושו, התעורר לפני עלות השחר, לבש את חליפתו המהודרת, מעונב ומצוחצח, כפי שהיה נוהג בארץ מוצאו, ונראה כמו "לורד". (כך כינו אותו השכנים).
הוא הגיע בשעות השחר המוקדמות לתחנה המרכזית, המקום הסואן ביותר בתל אביב. השעה צפופה והתכונה רבה. כולם ממהרים, איש איש לענייניו.
הוא הניח את המזוודה בקצה המדרכה, הכי קרוב לקיר, בביישנות ובצניעות, כדי לא להפריע או להכשיל.

אחרי שהתמקם והיה בטוח שהוא זוכר היטב את ה"מילה", אזר אומץ, ניגש לאנשים באינטימיות מוגזמת לטעמו, אך צמוד למשימה, ולחש להם את ה"מילה" שלמד. הכול, לפי התכנית וההנחיות שקיבל מרעיתו ונטורה, ערב קודם. הם מצידם, שלחו לעברו מבטים מלאי חמלה, הניחו מטבע של גרוש אחד על המזוודה השחורה, הגבירו מהירות ואצו לדרכם.

איזאק, הביט על המטבע נבוך, והשפיל את עיניו. הוא לא הבין....

המדינה הצעירה הייתה בהתהוות. עולים חדשים זרמו מכל עבר. יהודים שהגיעו לארץ המובטחת, חיפשו את מזלם. ביניהם עלו לארץ פליטי מלחמה ואנשים פגועי נפש מזוועות השואה, הסתובבו אבודים ואומללים ברחובות ובהו בריק. זו הייתה תופעה נפוצה באותה תקופה של קום המדינה. עוד לא היו פתרונות או מוסדות מתאימים, שיאספו אותם אליהם.

בתוך כל הכאוס הזה, בניגוד לכל הגיון הייתה גם עשייה.
דוברי שפות שונות אשר עלו ארצה אל הלא נודע, יצרו קשרים וחיפשו דרכים שונות להתפרנס. הישרדות - זה היה שם המשחק. כמו כולם, חיפש גם איזאק דרכים להביא מעט כסף הביתה, כדי לפרנס את משפחתו.

ערב אחד ישבו בני המשפחה המורחבת, דנו במצבם הכלכלי, וחיפשו פתרון למצבם. לרעייתו של ונטורה היה רעיון: "היות והחורף מתקרב וגרביים הם מצרך יקר ולא בנמצא, כדאי יהיה למכור גרביים". זה הזמן...אולי יכניסו למשפחה מעט כסף. את הגרביים הביאו איתם מאיסטנבול למצבי חרום, הם רכשו אותם בכסף שהמירו לפני עליתם ארצה.

אך מה עם הפקחים? מה אם יחרימו לו את הגרביים? יש חוק, אסור למכור ברחוב. את זה לא יכלו להרשות לעצמם, לכן הוחלט בבית פה אחד: איזאק יציע את מרכולתו בחשאיות, שלא לעורר חשד אצל הפקחים, ויזמין את הלקוחות המתאימים למזוודה השחורה. היות והשפה העברית עוד לא הייתה שגורה בפיו, לימדו אותו בבית את המילה: "גרביים", בכדי שיידע להציע את מרכולתו.
כל הערב שלפני, הסתובב בבית איזאק ותרגל: "גרביים, גרביים, גרביים...". הוא חייב לזכור: "גרבים, גרביים...".

במשפחתו של איזאק הייתה דודה זקנה וגלמודה, טִיָה קָדוֹנָאצִ'י. היא עלתה איתם ארצה מאיסטנבול וגרה ברמתיים. פעם בשבועיים נסעו ונטורה ואיזאק עם התינוקת לביקור. בתחנה מרכזית קנו כרטיסים לאוטובוס שלקח אותם לרמתיים, ונסעו לדרוש בשלומה של הדודה. בכל ביקור הביאו לה מהמעט שהיה להם: קטניות, אורז ולפעמים, גם מאפה או לחם ביתי.

הערב ירד, התחנה המרכזית התרוקנה מאנשים. איזאק אסף את המזוודה ואת גאוותו וחזר לביתו ביפו. הוא חזר מאוכזב, מושפל ומותש מעמידה ממושכת, וללא תוצאות.

ונטורה רעייתו, הביטה בעיניו העצובות בדאגה ובאינטואיציה נשית. הוא החזיר מבט, הגיש לה את המטבעות שהניחו לו על המזוודה ואמר: "נאדה" כלום. ואז הוסיף לשאלה בעיניה: "פעלתי בדיוק לפי התכנית!" - "רמתיים, רמתיים, אמרתי, בדיוק כמו שתרגלנו"...