הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

זה קרה בימי קורונה, והאמת, עדיין לא ממש הסתיים

מאת: שושנה רשף

כולנו צווינו לשהות בבית על מנת לשמור על בריאותנו. כשדובר בנו, המבוגרים יותר, הקשישים, הזקנים או איך שתרצו, צו זה נגע שבעתיים.

נכון, הכוונות טובות ובאמת אנו רגישים יותר. זה היה ידוע לא רק בימים הטרופים של הקורונה, ויש להיזהר. אז אנחנו ה"הזקנים", כידוע, בעלי ניסיון ובאמת הקפדנו על ההוראות עם כל הנספחים, כמו לשטוף ידיים בקפידה וללבוש מסכה, למרות שלא עשינו את זה בפורים.

עד כאן פשוט ומובן, וכאן מגיע החלק הקשה. אנשים מבוגרים, שחלקם גרים לבד בבדידות (ולא רק הם), היו זקוקים לחברה, ויותר מכל למשפחה, לקירבה ולחיבוק. על אחת כמה וכמה כשמדובר בנכדים ובנכדות. הרי הם הם שנותנים לנו טעם לחיים. הבוגרים שבהם יודעים להעניק לנו תחושה חמימה אפילו באמצעים דיגיטליים, כמו וואטסאפ ואפילו זום וזה מנחם, אם כי לא מספיק. אבל כמו שאומרים: "נחמה פורתא". ובכל זאת, הכאב, החסר והגעגוע היו באמת קשים מאד.

והנה סיפור אישי. יש לי נינה מקסימה, חכמה באמת, כמו שכל סבתא ועוד יותר סבתא רבתא הייתה מפליגה בשבחה. היא בערך בת שנה וחצי. אנחנו ראינו אותה בסרטונים וואטסאפ והתמוגגנו מנחת. כל יום עוד מילה יוצאת מפיה וכל יום עוד תעלול.

אבל סבתה, כלומר בתי, שזו לה נכדה ראשונה, סבלה קשות. בימים כתיקונם הייתה מבקרת אותה כמעט מדי יום. לעתים הייתה הקטנטונת נשארת ללון אצלה, כשהיא שותפה מלאה להתפתחותה. בימים אלה היא ראתה אותה יום יום בפייסבוק כמוני והתמוגגה, אבל איפה זה ואיפה חיבוק ונשיקה, והיענות מיידית, וקירבת הגוף?

ויש המשך. אני גרה בקומה ראשונה על עמודים. נכדתי הביאה את רומי הקטנטונת והן התמקמו על הדשא למטה, כך שאנו ראינו אותה משחקת, משתוללת, צוחקת ומנפנפת ל – ביי ביי בידה הקטנטנה.

הצעתי לבתי שתבוא אלינו ותהנה מנכדתה גם היא, מקרוב כמונו. "על מה את מדברת אמא"?, היא ענתה לי, "הרי איך שהיא תיראה אותי, היא תרצה לרוץ אלי"...וזה הרי אסור...