הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

מלחמת העצמאות - זיכרון ילדות מקבוץ שדה נחמיה

מאת: רעיה סול

"בחצות ליל מוצאי שבת בכ"ט בנובמבר (1947), ישבה חבורה קטנה בחדר האוכל של קבוץ שדה נחמיה שבגליל העליון, בארשת פנים רצינית, לאורה הקלוש של עששית הנפט, והאזינה לקולות הבוקעים ממקלט הרדיו היחיד שהיה בקבוץ, ממנו שודרה בשידור ישיר מעצרת האומות המאוחדות ההצבעה על החלוקה והקמת מדינה יהודית. החברים קפצו משמחה, יצאו החוצה וחבטו בפעמון שבחוץ כדי להעיר את כל החברים שהתקהלו בחדר האוכל, אז נזכרו שצריך להעיר את הילדים כדי שיהיו עדים למאורע ההיסטורי הזה. למחרת החלו התנפלויות מצד הערבים אשר לא הסכימו לחלוקה".

אני, שנולדתי בקבוץ, וגדלתי בקבוצת ילדים קטנה בגילי, הייתי אז בת ארבע.

בשל סכנה ממשית לניתוק אצבע הגליל, הוחלט לפנות את הילדים וחלק מהאימהות לחיפה. במעומעם זכורה לי הקימה באישון לילה והנסיעה במשאית העמוסה ילדים, ומזרונים הקשורים מאחרי הקבינה. בנסיעה כנראה התרופף הקשר של המזרונים, ואני זוכרת שדפקו לנהג על גג הקבינה, שיעצור כדי שאפשר יהיה לחזק את המזרונים.

בחוברת שיצאה לכבוד 50 שנים לקבוץ מצאתי תיאור מאותו לילה: "באמצע הלילה, בין האחד לשניים ביולי 1948, אספנו את כל הילדים עם חלק מהאימהות ומספר בחורים לאבטחה. לילדים הקטנים נתנו כדורי שינה שלא יתעוררו. בשקט ובחושך מוחלט נעו הרכבים בין הכפרים הערבים, היה חשש גדול שתושבי הכפרים ישמעו את רעש המנועים, ורק כאשר הגיעו לראש פינה אפשר היה להדליק את אורות הרכבים וההקלה הייתה גדולה."

השהות בחיפה כבר זכורה לי היטב. גרנו בבית אבן ערבי בן שלש קומות ברחוב הגפן. הקומות העליונות שמשו למגורים וקומת הקרקע כחדר האוכל. המדרגות לקומות העליונות היו חיצוניות ואני זוכרת את עצמי מסיימת את ארוחת הערב ועולה לבד לקומת המגורים, כשאני מאד מפוחדת. בכל ערב היה צורך להאפיל את הבניינים מחשש התקפות מטוסי האויב בלילה. קולו של הכרוז העובר ברחובות וצועק "לכבות את האור, לכבות את האור" עדיין מהדהד באזני.

כקיבוצניקים מלידה, הייתה לנו, הילדים, חוויה מיוחדת להסתובב ברחובותיה של עיר, ולעבור ליד החנויות. יום אחד כל ילד קבל מספר פרוטות לקנות לעצמו סוכריה, המוכרת ששמעה מניין אנו, מילאה שקית בממתקים ואמרה: קחו מתנה, גרוש לא אקח מילדי הגליל. כעבור 3 חודשים חזרנו בהדרגה לקבוץ, שם פגשתי את אבא אחרי ניתוק ארוך. הוא השתתף באחד הקרבות. עינו הייתה מכוסה ברטייה שחורה בשל רסיס שחדר אליה. הרסיס נשאר בעין עד יום מותו.

הבית ברחוב בגפן היום (לאחר שיפוץ), בו שהינו במשך חודשי המלחמה