הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

כתה א' שלי
נכתב למידעון מס. 11 של "ידיד לחינוך" בנושא התחלות חדשות

מאת: רחלי פוקס משקובסקי

כתה א שלי השתרעה על שלושה בתי ספר. האחד בגנואה שבאיטליה, השני בנאפולי, והשלישי בבודאפסט. הכיצד? אבי היה בשליחות משולבת של הסוכנות היהודית ומשרד החוץ, ואנחנו, המשפחה, נסענו אתו. שלפו אותי מ"גן רותי" בגבעתיים. במשך כחודשיים, בעיר וינה, לא הייתי בשום מסגרת, וניצלתי את הזמן לסריקת כל חנויות השוקולד בעיר, ולביקור בארמון שיינברון.

בינתיים הגיע הזמן להתחיל את כתה א'. עברנו לגנואה לצורך שליחותו של אבי. הורי מצאו לי בית ספר יהודי קטן, שלמדו בו באיטלקית ובעברית. לא הבנתי מה הדרישות ממני באף אחת מהשפות, אבל הייתה אווירה טובה. מורתי הייתה אישה צעירה ונאה בשם אווה, שלימים ספרו לי, שהייתה אחת ממאה הילדים שניצלו בעזרת לנה קיכלר זילברמן, ושעליהם כתבה את הספר "מאה ילדים שלי".

עברנו לנאפולי. קרוב לבית היה בית ספר קתולי, אליו נשלחתי בכל בוקר עם מדים ופפיון כחול. שם למדתי להצטלב (אחותי הגדולה התפלצה, "היא תהיה נוצריה", אמרה להורי בעצב. לא נהייתי...) ולהעתיק בקפדנות מהלוח. ברור שגם שם לא הבנתי כלום, אך כנראה הצטיינתי בהעתקה, כי הרביתי לקבל מדבקות בצורת כוכבי זהב. המחברות שמורות אתי עד היום.

ואז עברנו להתגורר בבודפסט, עדיין כתה א', שם נשלחתי עם אחותי לבית ספר לילדי דיפלומטים, ששפת ההוראה בו הייתה אנגלית. שוב, ההבנה הייתה ממני והלאה, אבל השתדלתי לשבת בשקט, ולא התלוננתי. בשעות אחה"צ ניסתה אחותי, לבקשת הורי, ללמד אותי לקרוא ולכתוב בעברית, כדי להקל עלי את ההשתלבות בארץ בעת החזרה. לא עשינו חייל גדול. הילדים בשכונה היו קוראים לי לשחק בכדור, וזה היה פיתוי גדול. הילדים כמובן דברו הונגרית, ולצורך המשחק נאלצתי ללמוד לדבר קצת בשפה זו, שהייתה גם השפה בה דברו הורי ביניהם (אך לא אתי). פעם שמעתי את אבי אומר לאמי (הם עמדו על יד החלון הגדול עם הוויטרז' הצבעוני, ולא שמו לב שאני במרחק שמיעה): הילדה הזאת אף פעם לא תלמד לקרוא... פחד ודאגה נפלו עלי. הורי היו אז בני סמכא בכל עניין...

כיום, כל הורה היה נחרד למחשבה שילדו ילמד בכתה א' בשלושה בתי ספר שונים, בארצות שונות ובשפות שונות. בשנות החמישים ההורים היו פחות חרדים, והילדים לא נחשבו כמי שאמורים להתמוטט בעקבות כל שינוי. אני לא יכולה לומר שרוויתי הרבה עונג מכל המעברים האלה, אבל הם גם לא גרמו לי לשום נזק, אפילו הרחיבו את אופקי, וספקו לי הרבה חוויות. בכתה ב', בבית הספר א.ד. גורדון בגבעתיים, הכל הסתדר לטובה. בטקס קבלתם של תלמידי כתות א' אפילו נבחרתי לדקלם על הבמה שיר לכבודם.