הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

שבוע הספר העברי 2020 - בצל מגפת הקורונה

 

 

 

 

"אפילו כשאני אהיה סבא, אולי בן 80 שנה,
תמיד אני אבקש מאבא לקרוא לי ספר לפני השינה" 
(יהודה אטלס)

 

ליקטה וערכה: אורה גולן, מתנדבת בדימוס, נס ציונה

השנה, בוטל אירוע "שבוע הספר העברי", אירוע המתקיים מידי שנה, במהלך חודש יוני, ברחבי הארץ, זאת בצל מגיפת הקורונה.

למדנו להיות יצירתיים בתקופת משבר הקורונה. מכאן נולד מרחב ההזדמנות לציין ולהזכיר את "חג הספר העברי" באופן שונה מזה שנהגנו עד כה ולתת לעולם הספר את המקום המכובד לו הוא ראוי.

כזכור,
"שבוע הספר העברי" הינו אירוע המתקיים בישראל, מידי שנה, במהלך חודש יוני. במסגרתו, מוקמים ירידי ספרים ברחובות הערים ובהם מיוצגות מרבית הוצאות הספרים בישראל המוכרות את ספריהן במחירים מוזלים.

בנוסף למכירת הספרים, מתקיימים במהלך תקופה זו אירועים ספרותיים מגוונים, כגון: מפגשים עם סופרים, ערבי קריאה וטקס הענקת "פרס ספיר" לסופרים עבריים. (פרס ספיר, אחד ממפעלי התרבות של מפעל הפיס, נוסד על-ידי יושב ראש מפעל הפיס - אברהם כ"ץ-עוז, לזכרו של פנחס ספיר ומוענק אחת לשנה, החל משנת 2000, לספר בתחום הסיפורת).

"יום הספר העברי" היה האירוע הראשון של פתיחת דוכנים למכירת ספרים מוזלים ברחוב ונערך בקיץ 1926, ביוזמתה של המו"לית ברכה פלאי, מייסדת ומנהלת הוצאת ספרים "מסדה".

במסגרת האירוע, הוצבו דוכנים בשדרות רוטשילד בתל- אביב, נערכו חגיגות, הרצאות, אסיפות עם, הגרלות, קונצרטים וכדומה, אשר מטרתם היתה תעמולה ופרסום לספרות העברית.

מאז ועד לשנת 1958, התקייימו, מפעם לפעם, אירועים כדוגמת "יום הספר העברי" הראשון.

בשנת 1959, המשורר והסופר שלמה טנאי, יזם וערך את "שבוע הספר העברי" במתכונתו הנוכחית.

החל משנת 1961, מתקיים "שבוע הספר העברי" ברחבי הארץ, באופן סדיר, מידי שנה.

במסגרת "שבוע הספר העברי", נוהגים סופרים, כמו גם סופרי ילדים, לבקר בירידים ולחתום על ספריהם ובכך הפכו לחלק מנופו של "שבוע הספר העברי".

 

לאה נאור, פזמונאית, סופרת, מתרגמת ותסריטאית ישראלית, מספרת על אחת מחוויותיה כסופרת:

"...פעם שאל אותי ילד: 'טוב לך להיות סופרת? כדאי גם לי להיות סופר?'

'למה אתה שואל?' התעניינתי.

'קראתי סיפור שלך. הוא מצא חן בעיני ופתאום רציתי לכתוב סיפור', ענה לי.

אינני זוכרת את שמו של הילד, אבל אני זוכרת היטב את תלתליו השחורים והפרועים ואת ברכיו השרוטות ובעיקר את הרצינות שבעיניו השחורות, הפקוחות לרווחה.

'זוהי עבודה קשה', עניתי לו. 'אם תבחר בה, אתה צריך להיות סקרן ועוד יותר מזה - חרוץ. תהיה זקוק להרבה סבלנות ועקשנות וליכולת להתגבר על אכזבות. זה קשה אבל לפעמים זה נפלא.'

'מתי זה נפלא?' שאל.

כשילד אומר לי, 'קראתי שיר או סיפור שלך', זה נפלא. אם הוא מוסיף ואומר: 'השיר שלך מצא חן בעיני', זה עושה אותי מאושרת ואם הוא מוסיף ואומר: 'אחרי שקראתי ,פתאום התחשק גם לי לכתוב, או לצייר, או לנגן', זוהי התגשמות חלומותי הטובים ביותר. בשביל רגעים כאלה כדאי גם לך להיות סופר.

הילד צחק והלך לו. אני מקווה שעכשיו הוא סופר וחבל שאינני זוכרת את שמו..."

בילדותי לא חלמתי להיות סופרת, אבל אהבתי מאוד לקרוא. אני זוכרת שהייתי קוראת ספר ובדמעות בעיני, על גורל הגיבורים או על שנגמר לי הספר, הייתי מיד חוזרת לעמוד הראשון ומתחילה לקרוא מהתחלה.

הרגע העצוב ביותר בשבילי היה כשנאלצתי להחזיר את הספר לספרייה.

כשגדלתי קצת, החלטתי להשתדל שלא להיות עצובה. חלמתי על מקצוע קסום שהעובדים בו נמצאים כל היום בחוץ, בטבע. משחקים בחול, מתיזים מים ומוסיפים יופי ושמחה לעולם. חלמתי להיות גננית ולגדל פרחים, אבל החיים משכו אותי לכיוון אחר.

באחד המפגשים שלי עם תלמידי כתה ב', שאלה אותי תלמידה: "לאה, זה נכון שבגלל שרצית כל כך להיות גננית ולגדל פרחים, היצירה הראשונה שלך לילדים הייתה: 'זרעים של מסטיק?"

לא ידעתי מה להשיב לילדה החכמה הזאת. מאז אני הופכת והופכת בשאלה והגעתי למסקנה שאולי הילדה צודקת.

אולי בכל זאת, ברבות מן היצירות שלי, הצלחתי להגשים חלק מן החלום.

אולי במובן מסוים אני לא רחוקה כל כך מחלום הילדות שלי, גננית, ממציאה ושותלת סיפורים ושירים, גם על פרחים, אבל גם על נושאים אחרים...

 

על המילה "סיפור", מאת: מושיק רוט

במסגרת מיזם אותו ביצע "גלובס", עתון העסקים של ישראל, נתבקשו 100 ישראלים - אנשי כלכלה, פוליטיקאים, אישי רוח ותרבות, לבחור את המילה האהובה עליהם בעברית.

השף מושיק רוט, בחר את המילה "סיפור" כמילה האהובה עליו ביותר בעברית וכך הוא מספר:

"...כשהייתי ילד, אמא ז"ל תמיד היתה קוראת לנו סיפור לפני השינה. היה בזה משהוא מנחם, מרגיע. אולי זה היה הקול שלה שהיה הופך כל סיפור למשהו כל כך מיוחד...

כשגדלתי, התחלתי להבין שאותו סיפור ולא משנה מהו, הוא חלק ממני והוא חלק ממי שאני עד היום.

לכל אחד יש את הסיפור שלו והוא לפעמים שמח ולפעמים עצוב, לפעמים פשוט ולפעמים קצת יותר מורכב. אבל דבר אחד אני יודע: לכל אחד יש סיפור מרגש..."

 

לאה נאור, הפזמונאית והסופרת, מיטיבה לתאר את סודו האמיתי של הסיפור, בשיר: "בכָל סִפּוּר גַּם עָצוּב וְגַם שָׂמַחַ".

"בכל ספור גם עצוב וגם שמח" / לאה נאור

בְּכָל סִפּוּר
גַּם עָצוּב וְגַם שָׂמֵחַ
הֶחָזָק מַפְסִיד
וְהַצֶּדֶק מְנַצֵּחַ.

אוּלַי כֵּן, אוּלַי לֹא,
זֶהוּ כָּל הַסִּפּוּר כֻּלּוֹּ.

כִּי בְּכָל סִפּוּר
יֵשׁ רוֹדֵף וְיֵשׁ בּוֹרֵחַ.
הַחֲמוֹר חָכָם,
הֶחָתוּל יוֹתֵר פִּקֵּחַ.

אוּלַי כֵּן, אוּלַי לֹא,
זֶהוּ כָּל הַסִּפּוּר כֻּלּוֹּ.

וּבַסוֹף הַמָּר,
אוֹ בַּסּוֹף הַמְבַדֵחַ,
מִי שֶׁלֹא עַצוּב
זֶה סִימָן שֶׁהוּא שָׂמֵחַ.

אוּלַי כֵּן, אוּלַי לֹא,
זֶהוּ כָּל הַסִּפּוּר כֻּלּוֹּ.