הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

עמק חפר: בין הגל הראשון לשני - סיפורי קורונה על פי הכובע אותו חבשנו

מאת: תרצה הרמלין ומתנדבי עמק חפר

 

בין הגל הראשון לשני, בבקרו של יום קיץ, נפגשנו לארוחת בוקר (תוך שמירה על המרחק) בביתה של אילנה ב"בת חפר ". ארוחה עשירה במעדנים, חוויות וסיפורים.

 למדנו על עצמינו, כי חרף האיסורים והחרדות יש לנו על מי לסמוך.

וכדי שתחושו מעט מהאווירה, נשתף אתכם בסיפורים שהשמענו זה לזו בארוחה.

סיפורי הקורונה שלנו הם על פי הכובע אותו חבשנו. ידענו, שאם כל אחד מאיתנו יספר את מה שקרה, הקושי והאתגר, רגשות השמחה והחרדה, נמצא עצמינו כמו באגדה על ההגדה של פסח: "עלה השחר ואנחנו מסובין".

לכן כל אחד מיקד את סיפורו בכובע שנפל בגורלו.

אם תקראו את הסיפורים, תדעו שמדובר רק בנקודת מבט אחת, וחסרות לכם עוד חמש נקודות מבט

 שש נקודות המבט הן: עובדות, רגשות השוזרות את שלל האירועים מבלי לספרם, נקודת מבט אופטימית /חיובית, נקודת מבט פסימית/קשה/, צמיחה מתוך קושי/אתגר

וסגרנו באמירה משותפת: עבורנו, מתנדבי עמק חפר, כקבוצת שייכות ונתינה, השמיים הם הגבול.

 

אני קמה, מתארגנת לעוד יום של מפגש עם התלמידים, ופתאום הטלפון מצלצל, ואני שומעת את קולו של בני נחרץ, וליבי נחמץ.

"את לא הולכת? יש קורונה, בגילך ??! את יכולה להדבק".

נדהמתי, שתקתי ובבית נשארתי, שלושה חודשים, כמעט מאה ימים.

זה היה קשה, וכמעט בלתי אפשרי לא לפגוש את המשפחה, שגרה ממש מעבר לגדר ובקצה השכונה. ילדי ונכדי חלפו על פני ביתי, האטו, יישרו מבט ועצרו ליד הגדר. הבטנו זה בזו, מחינו דמעה והמשכנו לשמור על כללי הבידוד .

גם תלמידים אותם אני מלווה, גרים במרחק פסיעה, וכולם היו מעבר ליכולתי לפגוש וליצור מגע.

לא נותרה לי ברירה אלא לצאת למסע, שלא יאפשר לבדידות למצוא בביתי נחלה.

שיעורי ספורט בטלוויזיה, הזום ושיחות הטלפון, הם שנתנו לי את הכוח להמשיך לחייך, למצוא נחמה שאינני לבד.

 

ריח תבשילים, מגבונים ומסיכה וסירים ערוכים בשורה ממתינים בכניסה.

הדלת נפתחת, הסירים נעלמים, חיוך ענק של תודה, ובתי שלוקחת את הסיר האחרון בשורה, שואלת בתמיהה: "לא השארנו לך כלום?"

אל דאגה, אני עונה והיא פונה לדרכה.

לפתע נשמעת בקשה, וידיים קטנות מושטות: "סבתא..., חיבוק קטן בבקשה".

רגע של דממה בין הכמיהה לחרדה, ואני שומעת את בני אומר: תחבקי.

חיבוק קצר, עיניים דומעות חשות באהבה, המהולה בדאגה, ואני ממשיכה להכין את השולחן לארוחה.

ריחות החג ממלאים את המטבח, השולחן נערך, הזום נפתח וכולנו יחד.

 איש איש בביתו שומר על הכללים למען הימים הבאים.

 

בהכנות לליל הסדר אני לבדי, אף אחד לא היה איתי. לאה איננה כבר ארבע שנים, אבל אינני מרגיש בודד. אני חלק ממשפחה ענפה, אוהבת ורגישה.

כל השבוע בישלתי. אני צריך להכין את הדגים, רגל קרושה מרק, קניידלך וכל שנהוג בבתינו לאכול בסעודה. מנסה להגיע לטעמים מוכרים. בהכנות אני רואה את חדוות היצירה.

בסדר עצמו אירחה לי לאה חברה, שוחחתי עמה, קראנו את ההגדה והייתה לי תחושה של חיבור.

בימים בהם נאסרה הפגישה, יצאתי עם המכונית לטבע. ישבנו במרחק עם מסיכה והשמחה הייתה רבה.

אני חי באמונה שהקב"ה מנהיג את העולם, שומר עלי, דואג לי ומתקתק אותי.

וגם אם צצות בעיות בריאות, אני אפתור אותן.

 

קורונה הורידה לי את מצב הרוח לצלילה.

איך אני לא אצא?

 הזמן רע מאד .

 לפני חודשיים החלטתי לפרוש. אני בת 70 ולא עובדת. כשפרשתי, אמרתי "אני אעשה בשביל עצמי".

הקורונה שינתה את חיי. מעשייה מרובה נפלתי לוואקום, ואקום שדרדר אותי רגשית.

מצאתי את עצמי בוהה בטלוויזיה ובסדרות עליהן המליצו לי חברות.

ניסיתי את האהבה הבלתי ממומשת שלי לספרים. העמדתי פני קוראת. קראתי אולי ספר אחד, ואני תקועה כבר חודש ימים בראשיתו של הספר השני.

יש לי בת עם צרכים מיוחדים. "סגר זה סגר. אין להגיע, אין לראות" והבת בוכה בטלפון, ואני....

כשהרשו לנו להיפגש, הייתה לנו טראומה קשה. ישבתי במרחק 3 מטר מבתי, גדר הפרידה בינינו, והבת שלי מטפסת ואומרת: "תחבקי אותי", ואני לא יכולה.

ניסיתי לחזור לדברים שמילאו אותי טרום קורונה. הצלחתי רק כששברתי את חוקי הסגר .

ואז הגיע פסח, פסח בזום.

 ניסיתי, התחלתי וויתרתי. ליל סדר בזום "זה אסון טבע".

אמרתי לעצמי, תעזבי. הכנתי קפה מצה וגבינה, וישבתי ודיברתי ללמפה.

 

שושי

שיקוף על השקעה: נהניתי והרגשתי נפלא לראות דרך הזום, איך הבן והחתן מנהלים כל אחד בביתו את ליל הסדר. "תראה איך הם מנהלים בלעדינו, "

אני נשואה 45 שנה, וזו הפעם ראשונה שבעלי לא עובד ונמצא בבית .

"אני והוא 24 שעות בבית, בלי עבודה אחרי 45 שנה" מה יהיה?

זה היה נפלא. מצאנו עצמינו כל יום ב"סיפור" אחר. שעות היצירה תפסו מקום נכבד בסדר יומי. העברנו ממתקים לנכדים דרך הגדר, הילדים והנכדים צלצלו, כשהם משתפים ודואגים,

הסתכלתי במחוות שהיו בארץ והרגשתי שהעם יודע בזמן קשה, איך לעזור זה לזה.

 

 

אנחנו יחד 60 שנה. זו הפעם הראשונה שהיינו שישה שבועות בתוך הבית, אני והוא.

24 שעות בהן בישלנו, ניקינו, עבדנו בגינה, ולא דאגנו לילדים ולנכדים.

כולנו גרים בסמיכות זה לזו . את הילדים שגרים בקומה התחתונה שמענו: "היום לא נבוא אליכם".

כשהחלטנו להקל וגברו הגעגועים, עלה פתרון. נשב בחצר ליד שולחן אחד ארוך ועשיר במטעמים ואהבה. הילדים בקצה אחד ואנחנו בשני.