הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

פמיניזם בראי מגילת אסתר, מאת: ד"ר אבי צפרוני

 

במגילת אסתר משתקפות שתי תופעות חברתיות מגונות, שיש קשר הדוק ביניהן: דיכוי נשים וגזענות בנוסח אנטישמי.

דיכוי הנשים משתקף בהצעתו של ממוכן, שרו של אחשוורוש, לפרסם חוק שלפיו "וכל הנשים יתנו יקר (כבוד) לבעליהן, למגדול ועד קטן". (א, 20) הנשים מחויבות בציות מלא לבעליהן, וחל איסור עליהן לחקות את התנהגותה של אשת אחשוורוש, ושתי, שהעזה להמרות את פי בעלה.

האנטישמיות מנוסחת בדברי המן לאחשוורוש: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם… אם על המלך טוב, ייכתב לאבדם…" (ג, 8 - 9)

 בשני המקרים הזדרז אחשוורוש לפעול בעצת שריו.

קווים משותפים לשתי התופעות הללו:

א) תפיסה סטריאוטיפית מכלילה לגבי ציבורים שלמים: הנשים והעם היהודי

ב) יחס מתנשא הן כלפי נשים והן כלפי העם היהודי

לגבי הנשים - ישנה הסתפקות רק בהכנעתן, שהרי הגברים נזקקים להן, לעומת זאת לגבי היהודים - "הפתרון" הוא להשמידם.

זו תמונת הרקע לאירועי מגילת אסתר, שבה מופיעות שלוש דמויות של נשים, שתיים מתוכן דמויות משניות - ושתי וזרש, והשלישית - אסתר, הגיבורה הראשית, שעל שמה נקראת המגילה. נבחן כיצד שלוש הנשים הללו מתמודדות עם השוביניזם הגברי.

 

נתחיל בדמותה של ושתי, אשתו הראשונה של אחשוורוש. היא בעלת ערך עצמי ופועלת בצורה עצמאית. בעקבות המשתאות שערך אחשוורוש לגברים (הדרת נשים), גם ושתי יזמה משתה לנשים. ביום השביעי של המשתה השני שערך אחשוורוש, הוא ציווה על סריסיו "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות, להראות העמים והשרים את יופיה, כי טובת מראה היא" (א, 11). ושתי לא יכלה לשאת את המחשבה שהיא תוצג לראווה כאובייקט מיני או כחפץ מרכושו של המלך. היא אזרה אומץ וסרבה למלא את ההוראה. היא בוודאי הייתה מודעת למחיר שתשלם על כך, כי בסירובה, המלך יתבזה בפרהסיה, ובכל זאת היא הייתה נחושה בדעתה ועשתה מהלך פמיניסטי נועז ביותר.

ושתי היא חלוצה פמיניסטית שהקדימה את זמנה. במהלך שלה היא קראה תיגר על הנורמות החברתיות המקובלות, ואכן היא שילמה על כך בהדחתה מהמלוכה. כך - שלא במכוון - היא פילסה את הדרך להכתרתה של אסתר כמלכה.

 

דמותה של זרש, אשתו של המן, מנוגדת לזו של ושתי. היא פועלת על פי הנורמות החברתיות המקובלות. היא מופיעה במגילה בשני אירועים קצרים:

האירוע הראשון: המן סיפר בגאווה לאוהביו ולזרש אשתו על משרתו הרמה בחצר המלך ועל כך שאסתר הזמינה אותו למשתה בהשתתפות המלך. אולם העובדה שמרדכי היהודי - הוא היחיד שאינו כורע בפניו ברך, מעיבה על שמחתו. בתגובה לכך יעצה זרש להמן להכין עץ, כדי לתלות עליו את מרדכי הסרבן. היא ממוקדת בקריירה המקצועית של בעלה, ובהצעתה היא מחזקת את הסטריאוטיפ הנשי המקובל ביחס לאישה כמסיתה ומפתה לדבר עבירה, כפי שבא לידי ביטוי אצל חוה אימנו שנתנה לבעלה לאכול מפרי עץ הדעת, למרות האיסור המפורש שהוטל עליהם. ואכן המן פעל בעצתה של זרש אשתו.

האירוע השני: באותו לילה נדדה שנתו של המלך, הוא ביקש את ספר הזיכרונות, שבו היה כתוב שמרדכי הצילו משני סריסים שניסו להורגו, ולכן ציווה המלך על המן לתת כבוד למרדכי. המן ביצע את המשימה בלית ברירה וחזר לביתו אבל וחפוי ראש וסיפר לאוהביו ולזרש את אשר אירע. תגובתם הייתה: "אם מזרע היהודים מרדכי, אשר החילות לנפול לפניו, לא תוכל לו, כי נפול תיפול לפניו" (ו, 13). בקיצור, הם בישרו לו על אחריתו הרעה. זרש הצטרפה למקהלה, היא אינה מגלה תעוזה איך למנוע את מפלתו של בעלה, אלא היא נגררת אחרי כולם.

 

בין ושתי הפמיניסטית לזרש, האישה הפועלת על פי הנורמות החברתיות המקובלות - ניצבת אסתר, הגיבורה הראשית. אצלה חל שינוי הדרגתי בדפוסי התנהגותה, החל בהתנהגות התואמת את הסטריאוטיפ הנשי המקובל: אישה פסיבית, כנועה וצייתנית, שמנסה לרצות את כולם, וכלה בהתנהגות של אישה אקטיבית, דעתנית, יוזמת ואמיצה, שמנפצת את תקרת הזכוכית של המוסכמות החברתיות המאפיינות את הדפוס הפטריארכלי. נציג את ההדרגה בטרנספורמציה שעוברת אסתר:

א) בתחילת הצגתה כיתומה מהורים, היא אינה פועלת באופן יזום, אלא מופעלת כמו מריונטה: "לקחה מרדכי לו לבת". (ב, 7), "ותילקח אסתר אל בית המלך" (ב, 8).

אף אחד אינו שואל לרצונה. כך חוזר הדבר לאחר שהמלך מחליט לשאתה לאישה ולהכתירה כמלכה: "ותילקח אסתר אל המלך אחשוורוש, אל בית מלכותו…"(ב, 16).

ב) מרדכי ציווה עליה לא לגלות את עמה ואת מולדתה (ב, 10).

ג) היא נושא חן בעיני הסובבים אותה הודות ליופיה ולא בזכות תכונותיה: "ותהי אסתר נושאת חן בעיני רואיה" (ב, 15), וכך ניתן חיזוק לביטוי השוביניסטי הגברי: "תהיי יפה ותשתקי"...

ד) " וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי" (ב, 17). יופיה של אסתר גרם למינויה למלכה ולא אישיותה.

ה) גם לאחר הכתרתה למלכה, "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה, כאשר הייתה באומנה איתו".(ב, 20) גם לאחר נישואיה, ממשיכה אסתר לציית להוראותיו של דודה, שאימץ אותה לבת.

ו) פעם ראשונה שמסופר עליה שהיא עושה משהו - זה כאשר היא פועלת בשליחות מרדכי לספר למלך בשם מרדכי ששני סריסי המלך, בגתן ותרש, ניסו להתנקש בחיי המלך. אבל גם פעולה זו אינה יזומה על ידי אסתר. מרדכי הוא שמניע אותה.

ז) למרות שהיא מתגוררת בארמון המלך, היא אפילו אינה יודעת שהמלך חתם על צו להשמיד את היהודים, על פי עצתו של המן. אין לה מושג על ההתרחשויות מחוץ לארמון.

ח) היא שומעת מנערותיה שמרדכי לבש שק ואפר, כדי להביע את צערו על הגזרה הקשה ולעורר את רחמי התושבים על היהודים. והפעם היא מגלה ניצוץ של יוזמה: שולחת למרדכי בגדים שילבש במקום בגדי האבל. לנוכח סירובו של מרדכי לעשות זאת, היא מצווה על המשרת שלה, התך, לשאול את מרדכי לסיבת אבלו. היא מרשה לעצמה לצוות על המשרת שלה, אך עדיין לא הגיעה לשלב שבו תנסה לצוות על אנשים מן השורה.

ט) מרדכי מעביר מסר לאסתר באמצעות משרתה שבו הוא מצווה עליה להתחנן למלך שיציל את היהודים מהגזרה הרעה. נשים לב שמרדכי מתייחס אליה עדיין כבת חסות שחייבת להישמע להוראותיו. אסתר חוששת שיבולע לה, כי על פי המקובל בחצר המלוכה, מי שמגיע אל המלך, בלי שהוזמן על ידו - דינו מוות.

י) איומו של מרדכי מחולל מפנה בהתנהגותה של אסתר מדמות פסיבית ומגיבה לדמות אקטיבית ויוזמת. היא מוכנה ליטול סיכון ולבצע את השליחות שהטיל עליה מרדכי. ביוזמתה היא אף נותנת הוראה למרדכי לכנס את כל היהודים שיצומו למען הצלחת שליחותה ("תענית אסתר"). עד כה נדרשה אסתר למלא הוראות, מעתה היא בעצמה נותנת הוראות:

" ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר ציוותה עליו אסתר" (ד, 17).

יא) בתום שלושת ימי הצום, אוזרת אסתר אומץ ומגיעה אל המלך. היא עדיין לא מביעה ישירות את בקשתה להציל את היהודים מהגזרה הרעה, אלא מבקשת להזמין למשתה את המלך ואת המן. היא פועלת בתושייה ויוזמת מפגש, שבו תגרום לעימות בין המלך להמן. אולם במשתה זה עדיין חששה אסתר לפעול, ולכן היא מזמינה את שניהם למשתה נוסף ליום המחרת.

יב) במשתה השני גבר ביטחונה העצמי של אסתר לנוכח העובדה שהמלך גמל למרדכי על שהצילו מיד שני הסריסים שניסו להורגו, והמן הצטווה על ידי המלך להלביש את מרדכי בבגדי מלכות ולהובילו בחוצות העיר רכוב על סוס, בהכריזו: "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" (ו, 11). היא מספרת למלך, בנוכחות המן, על הגזרה השרירותית שנגזרה על היהודים, שרק תביא נזק למלך. היא עדיין לא מספרת שזו יוזמתו של המן, כדי להתסיס את המלך ולעורר את זעמו, ורק לאחר שהמלך שואל מי יזם זאת, היא מצביעה על המן בכנותה אותו: "איש צר ואויב, המן הרע הזה" (ז, 6). ואכן הצליחה אסתר לעורר את זעמו של המלך במידה כזו, שהוא יצא לגינת הארמון להירגע מכעסו. כאשר שב המלך אל המשתה, התגלה לפניו מראה שהרתיח את דמו: "והמן נופל על המיטה אשר אסתר עליה" (ז, 8). האם התמונה הזו מעידה שהמן רק ניסה להתחנן על נפשו, או שמא התלווה לכך ניסיון לפיתוי מיני או לאונס של אסתר? הכתוב סותם ולא מפרש. בכל אופן אחשוורוש פירש את התנהגותו של המן כניסיון "לכבוש" את אשתו. שתיקתו של המן מתפרשת כהודאה על כך. בעצת חרבונה, אחד מסריסי המלך, ציווה המלך לתלות את המן על עץ התלייה שהכין המן למרדכי.

יג) אסתר ממשיכה ליזום ולפעול במשנה מרץ: לאחר שהמלך מינה את מרדכי במקום המן, היא מוסרת למרדכי את בית המן, היא מבקשת מהמלך לבטל את גזרת ההשמדה של היהודים, מתוך שימוש במניפולציה נשית, שלפיה היענות לבקשתה תוכיח על אהבתו של המלך אליה. ואכן המלך מאפשר לאסתר ולמרדכי להוציא פקודה חדשה, שלפיה ניתנה ליהודים הרשות להתגונן מפני המתקיפים אותם ולהרוג בהם. (המלך לא יכול היה לבטל את הגזרה הקודמת, כי על פי חוקי המלכות, אין לבטל גזרה כתובה וחתומה בשם המלך).

יד) לאחר שמרדכי כתב איגרת ליהודים לחגוג את חג הפורים לדורות, כתבה גם אסתר איגרת לאשר ולתת תוקף לאיגרת הקודמת.

ואכן, אסתר שפעלה להצלת היהודים - זכתה שהמגילה נקראת על שמה. העובדה שאחד מספרי הקודש נקרא על שם אישה - לא הייתה לרוחם של גברים רבים. כך מחבר הספר החיצוני, חשמונאים ב, מכנה את חג הפורים בשם יום מרדכי. ניצחון יהודה המקבי על צבא ניקנור צוין כיום חג שחל יום לפני חג הפורים: "לחוג אותו בשלושה עשר לחודש. שנים עשר. הנקרא אדר בלשון ה', יום אחד לפני יום מרדכי" (ט"ו, 36).

 

גם רות המואביה ויהודית (מהספרים החיצוניים) זכו לספר משלהן, וגם על יעל, אשת חבר הקיני

 

גם רות המואביה זכתה שמגילת רות תיקרא על שמה, אך מסיבה שונה: רות מגלמת בהתנהגותה את מידת החסד, ערך מקודש ביהדות.

ועם זאת בדומה לאסתר, משתמשת רות בנשיותה, כדי שבועז ירצה לשאתה לאישה. בעצת נעמי חמותה - היא מתרחצת, סכה את גופה בשמנים, לובשת בגדים מיוחדים, ולאחר שבועז אכל ושתה והלך לשכב בגורן ונרדם, נאמר על רות: "ותגל מרגלותיו ותשכב" (ג, 7). כלומר: רות חשפה את פלג גופו התחתון של בועז ושכבה למרגלותיו. הכתוב מגלה טפח ומכסה טפחיים, אך העובדה שכל זה קורה בחצי הלילה, כאשר רק שניהם בגורן, רומזת שלא היו רק דיבורים בין רות לבועז. חיזוק לכך נמצא בפסוק: "ותגד לה (רות לנעמי) את כל אשר עשה לה האיש" (ג, 16).

 

מהספרים החיצוניים (ספרים שלא התקבלו לתנ"ך מסיבות שונות) - זכתה יהודית שייקרא ספר על שמה. (הנצרות אף קידשה את ספר יהודית וכללה אותו בברית הישנה). יהודית, בדומה לאסתר, פעלה להצלת היהודים בדרך נועזת ביותר. היא לא עברה את התהליך שעברה אסתר. ליהודית גם לא היה גורם מסייע כפי שמרדכי היה לאסתר. יהודית היא יהודייה יראת אלוהים, אלמנה עשירה, יפת - תואר, דעתנית ועצמאית בעלת תושייה שיוזמת באומץ לב רב את הסרת המצור של צבאו של הולופרנס, שר צבא אשור, על העיר בתוליה. היא מבטיחה ליהודי העיר הצלה. היא יוצאת את העיר, מתחזה כמי שבורחת מהעיר ומעוניינת במקלט מדיני אצל האויב. היא יוזמת להיפגש עם הולופרנס, כדי לסייע לו לכבוש את העיר. היא מבטיחה לו ניצחון צבאי הודות לתפילותיה עבורו. הולופרנס נשבה בקסמה, בחכמתה ובדברי החנופה שלה. הוא מתאווה לשכב עימה ומזמין אותה למשתה.

יהודית מתקשטת במיטב בגדיה ותכשיטיה, כדי לעורר אצלו רושם מוטעה, שהיא מוכנה לשכב עימו. במהלך המשתה הם נשארים לבד באוהל, וכאשר הולופרנס נרדם שטוף יין, היא נוטלת את חרבו, כורתת בה את ראשו ומשליכה אותו לשק, וחוזרת לעיר עם ראשו של הולופרנס עטוף בשק. היא נותנת הוראה לתלות את ראשו על חומת העיר, ואכן כשרואה זאת הצבא של הולופרנס, הוא נסוג בבהלה, ועם ישראל רודף אחריו, משמידו ולוקח שלל רב. העם משבח את יהודית על התעוזה והגבורה שהיא גילתה.

 בניגוד לאסתר, לא זו בלבד שיהודית לא התמסרה לאדם נוכרי ערל, אלא אף הרגה אותו. מדרש חנוכה קושר את האירועים בספר יהודית לתקופת החשמונאים ולחג החנוכה. ואכן יש הקבלה בין דמותה לדמותו של יהודה המקבי. נשים לב לדמיון בשמותיהם.

 

יהודית משמשת מודל ל"פאם פאטאל" - האישה הקטלנית. במידה רבה היא מזכירה את יעל, אשת חבר הקיני, שהרגה את סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור, לאחר שבמנוסתו מצבא ישראל, הוזמן לאוהל שלה.

בשני האירועים פועלות יהודית ויעל בעורמה, כאשר הן נטעו בגברים אשליה, שהן מוכנות לשכב עימם והרגו אותם בעת שנתם באומץ לב. אמנם בסיפור האירוע בשופטים פרק ד - לא נזכר כלל פיתוי מיני מצד יעל, אולם בפרק הבא, בשירת דבורה על הניצחון, היא מתארת איך סיסרא מצא את מותו: "בין רגליה (של יעל) כרע נפל שכב, בין רגליה כרע, נפל, באשר כרע, שם נפל שדוד" (שופטים ה, 27). יש כאן רמז שקוף למדי על פיתוי מיני שקדם להריגתו של סיסרא, ואכן התלמוד מציין שהיה מגע מיני ביניהם (יבמות ק"ג, ע" א).

 

המשותף לכל גילויי הפמיניזם שנסקרו הוא שימוש הנשים בנשיותן ככוח המפצה על נחיתותן החברתית. באורח החיים הפטריארכלי זה היה האמצעי של הנשים שהעניק להן יתרון על הגברים.

אשרינו שבעידן שלנו, החותר לשוויון מלא בין המינים (לא תמיד בהצלחה מלאה), יתרונותיהן של הנשים באים לידי ביטוי במעלותיהן ובסגולותיהן, ללא הזדקקות למניפולציות מיניות.

 

חג פורים שמח!