הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

מפגש עם נמוכת קומה, הגשמה עצמית, בית ספר קצת אחר וסיפורים על בעלי חיים - שני פרקים על שני מפגשים של "למידה בכל גיל" באיזור "ברוש"

מאת: רחלי משקובסקי פוקס

פרק א – מפגש ראשון

כשפדות, אשה צעירה ויפה, גמדה, שאלה את אביה, אם היא צריכה להגיד בטלפון לפני ראיון עבודה שהיא נמוכת קומה, ענה לה:" את לא צריכה, בכלל לא רואים את זה..." כך גדלו אותה הוריה, אנשים חרדים שעלו לארץ מצרפת, כשפדות הייתה בת חמש. כיום, לאחר שהתמודדה עם הקשיים שהציבה לה המוגבלות ויכלה להם, היא מופיעה בפני קהלים שונים, בהם אנשי חינוך, ובטקסט מלא הומור ועצב וביכולת דרמטית מציבה בפניהם מראה: כך אתם מתייחסים לאנשים שונים מכם. "תהיי בריאה!" כך אמרה לה מוכרת בחנות בצאתה ממנה עם חברתה. למה? אני חולה? ולמה לא "תהיו בריאות"?

את פדות רוטנמר שמענו ביום שלישי, ה – 2.1 במרכז פסג"ה ברמת גן, כחלק מהשתלמות למתנדבים, "למידה בכל גיל", שארגן "ידיד לחינוך" של מרכז ברוש, בניהולה של איה קרפיבקה. קהל המתנדבים צחק ודמע חליפות. "אל תתנו לפחד ממה שיגידו עליכם, לנהל אתכם", אמרה פדות. כיום היא מלמדת דרמה ויהדות בבי"ס בירושלים. ואני חשבתי, שאלף מלים על קבלת השונה אינן יכולות להשפיע על הילדים כמו מורה אחת שונה ומקסימה כל כך. סיפרתי לאחד מנכדי, בן שמונה, כיצד מנהלת בי"ס, שבו התראיינה פדות לפני שקבלה את המשרה, שבה היא מחזיקה כיום, העמידה בפניה אין סוף קשיים, שהיא תצטרך לעמוד בפניהם, ולבסוף הודיעה לה שבעצם היא אינה זקוקה למורה. הנכד שאל: "ועכשיו הם מבקשים ממנה לבוא ללמד אצלם והיא אומרת להם שהיא כבר לא צריכה אותם?..."

הרצאתה של פדות, שהיא גם סוג של מופע, השלימה את הרצאתו המעניינת של ד"ר אבי צפרוני - "בדרך להגשמה עצמית". ד"ר צפרוני מנה את עקרונות היסוד בדרך לשם: לקיחת אחריות על חיינו מתוך נאמנות לעצמינו, אהבה עצמית הכוללת מוכנות לסלוח לעצמינו על טעויות, והיא שמאפשרת את אהבת הזולת, חשיבה חיובית, צבירת חוויות חיוביות. הוא דיבר על נתינת משמעות לחיים, והזכיר בעניין זה את ספרו של ויקטור פרנקל "האדם המחפש משמעות", על נתינה והתנדבות, על טיפוח יחסים בין אישיים באיכות גבוהה, שבידיהם להשפיע לטובה גם על אריכות החיים, ועל חתירה לשינוי בכל גיל ופיתוח גמישות להסתגל לשינויים סביבינו. כל אלה תורמים לתחושה של הגשמה אישית.

פרק ב – מפגש שני

בלי שיעורי בית כמעט, ללא מבחנים וללא ציונים – כך מתנהל בית הספר היסודי "יהודה המכבי" בת"א, וראה זה פלא, התלמידים דווקא לומדים. כך למדנו בסיורינו במקום ביום ג, ה – 16.1, במסגרת אותה השתלמות. מדובר בחזון חינוכי מרתק, הנקרא "למידה מבוססת פרויקטים". התלמידים מחולקים לקבוצות, כשכל אחת מקבלת נושא, אותו היא חוקרת. הם מחלקים ביניהם את המטלות. התוצר הסופי יכול להיות סיפור, שיר, הצגה, עיתון או פסל. את התוצרים מציגים התלמידים בפני החברים וההורים בסוף כל שליש, ונדרשים לספר על הפרויקט שלהם. מה שמניע את הלמידה זה התוצר ולא הציון.

מנהל בית הספר, ארד אדר, (בתמונה משמאל) שקודם מילא תפקידים במערכת החינוך הקונבנציונלית, הקים ביחד עם המורה כרמל, כיום מחנכת כתה ב, ובברכת משרד החינוך, בי"ס שונה. לדעתו, הפרופורציה הנכונה בין שלושת המרכיבים את הלמידה, הלא הם הקניית ידע, מיומנויות והרגלי למידה היא שוויון ביניהם, ולא נכון לתת להקניית הידע מקום גדול כל כך על חשבון שאר המרכיבים. עבודת צוות, לדוגמא, היא מיומנות חשובה מאד בעולם התעסוקה כיום, ולכן מרבים מאד לתרגל אותה בביה"ס. בחוברות העבודה משתמשים באופן מועט, ואת תכניות הלימוד מחבר הצוות..

בית הספר הוא בי"ס צומח, התחיל עם כיתות א בלבד, והשנה לראשונה יש בו כיתות ו. הילדים הלומדים בו, אינם מכירים שיטות לימוד אחרות, ומי שמתקשה "לעכל" את השיטות המיוחדות אלה ההורים, שבתחילה מצפים לראות שיעורי בית וציונים. במשך הזמן ההורים מתחילים ליהנות מהעדר שיעורי הבית, שבבתים רבים גורמים לוויכוחים ומעכירים את אווירת אחה"צ הקצר (רוב הילדים בצהרון, ורוב ההורים בסביבה עובדים שעות ארוכות). בכיתות היסוד גם אין תועלת בשיעורי הבית, אומר המנהל. יותר חשוב שאחה"צ הילדים יעשו ספורט, ילכו לחוגים או יעזרו בהכנת ארוחת הערב.

יש לציין שביה"ס הוא ציבורי, אינו מקבל כספים עודפים, והפיקוח של מחוז ת"א מאפשר לו להתנהל באופן הזה. עוד פרט מעניין הוא, שכל הקירות בביה"ס שקופים – הקירות של הכיתות, חדר המנהל והמזכירות. הרעיון כאן מבטא את חשיבות השקיפות, הכל נעשה בגלוי. כשמורה שולח ילד לא רגוע לקרוא מחוץ לכיתה, הוא יכול להיות איתו בקשר עין, והילד עדיין קשור לכיתה. לשאלה, איך ישתלבו הילדים כשיגיעו לחטיבת הביניים, ענה המנהל שלא יהיה להם קשה,,הם יודעים כל מה שהם צריכים לדעת". יחד עם זאת, הוא חושב שקליטתם תהווה אתגר גם לחטיבה. לדעתי (ר.מ.פ.), שיטת לימוד כזאת משמרת את הסקרנות הטבעית ומגבירה אותה, יוצרת חדוות למידה ומקטינה את התחרות בין הילדים לטובת יותר רצון לשתף פעולה.

לסיום הביקור בבית הספר, הופיעה בפנינו קבוצת תלמידים מכתות ג, בהם ילדי שילוב, כולל ילד על הרצף האוטיסטי (אנחנו לא הבחנו בכך) בשירי משחק באנגלית בהנחיית בנג'י, מתנדב, והגיטרה שלו. נאמר לנו שיש בביה"ס חמישה מתנדבים של "ידיד לחינוך".

ספרים על בעלי חיים מזמנים שיחות על מערכות יחסים בין בני אדם, אמרה הסופרת מינה איתן, שפגשה את המשתלמים בהמשך אותו הבוקר. איתן, בעברה מורה לספרות וכיום מתנדבת של העמותה בכפר סבא, בקשה מהקהל לשתף בחוויות עם בעלי חיים, ולרבים היו סיפורים כאלה מילדותם וגם מתקופת בגרותם. היא המליצה על ספרי ילדים שבעלי חיים מאכלסים אותם: "חוות הקסמים", "איוואן היחיד והמיוחד", "במבי", "עמק החיות המוזרות" של טובה יאנסן, והידוע מכולם "פו הדוב" מאת א.א. מילן. היא הזכירה גם את "יגון" ( "מועקה" בתרגום אחר) מאת צ'כוב, סיפור למבוגרים, שבו עגלון שאיבד את בנו, מוצא אוזן קשבת רק אצל סוסתו (סיפור נפלא זה מוזכר בסרט הישראלי "פיגומים"). לבסוף קראה איתן קטעים מתוך ספרה החדש, "שלום ותקווה חברים", על כלבה ועכבר מיוחדים ומקסימים. אני ממליצה על הספר לילדי גן חובה והכיתות הנמוכות.