הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

שלום כיתה א'

היום הראשון בביה"ס הממלכתי דתי "ציפורי" בו אני מתנדבת

מאת: טולדנו צביה

כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים פנתה אלי מנהלת ביה"ס בו אני מתנדבת: "אני מאוד אשמח אם אתן, המתנדבות, תושיעו ותבואו לעזור לנו ביום הראשון ללימודים. קלטנו חמש כיתות א' והעזרה שלכן בכל ההתרגשות תהיה נחוצה מאוד".

בהיותי ראש צוות המתנדבים של ביה"ס, התקשרתי לחמש הנשים המופלאות שמתנדבות יחד איתי וכולן נענו בשמחה וללא היסוס.

באותו היום הראשון ללימודים הייתה לנו חוויה מסוג אחר. מהשער ועד לכניסה לכיתות היה פרוס שטיח אדום והכניסה לביה"ס הייתה דרך קשת ענקית של בלונים, שהוו מעין שער. כל אחת מאתנו נכנסה לכיתה אחרת ועזרה לילדים להתארגן, עזרנו להם ללבוש חולצה שקבלו מתנה מביה"ס, הוצאנו את תכולת הילקוטים, ופיזרנו את הספרים וציוד העזר שהביאו במדפים מתאימים. פה ושם נשמעו קריאות: "המורה, אני רעב – מתי אוכלים"? "המורה, מותר לשתות"? "המורה, אפשר להתפנות"? וכאן נכנסנו לתפקיד של לווי כל ילד/ה לשירותים, לחכות שיסיים ולהחזיר אותו לכיתה.

בשעה 9.00 היה טכס מאוד מרגש. לאולם הגדול של ביה"ס הוזמנו ההורים, ואנחנו ליווינו את הילדים הנרגשים, שחלקם התחילו לבכות כשראו את המשפחות.

התרגשתי במיוחד, כשמנהלת ביה"ס הזמינה אבות לעלות על הבמה לברכת כוהנים. שני כוהנים עלו ואיתם אבות רבים. כל ארבעה אבות אחזו בקצוות טליתות, שמנהלת ביה"ס נתנה להם, כך שהיו כשש טליתות פרוסות מעל ראשיהם של הילדים. בחיל ורעדה נאמרה ברכת הכוהנים. לא הייתה עין יבשה בכל האולם. שירה ותקיעת שופרות נעלו את האירוע, שאין לי ספק שיהיה מזכרת נפלאה מיומם הראשון של הילדים בביה"ס.

בחזרה לכיתות היה נוהל נטילת ידיים לפני הארוחה. המורה לוותה את הבנים ואני את הבנות. הייתי קצת מסוייגת, הרי צריך לברך, מה עושים? אבל כשראיתי את המורה מחזירה את הבנים לכיתה, אני החזרתי את הבנות.

"תלמידים יקרים", פתחה המורה: "מה שאני מסבירה היום, ככה ננהג כל השנה. אני מבקשת להחזיק את הכריך ביד ימין ולומר את תפילת נטילת ידיים, אחר כך נאמר את ברכת 'המוציא"'. התלמידים שמן הסתם הגיעו מגנים דתיים, ידעו בע"פ את הברכות. עקבתי אחרי הילדים, ויכולתי בקלות לזהות ילדים שבאו מגן רגיל ולא ידעו את התפילות. כפי הנראה הוריהם החליטו להנחיל להם קצת יהדות.

בהפסקה היה צריך להשגיח עליהם, וכך גם המורות וגם המתנדבות שמרו בשבע עיניים. היציאה לחצר הייתה עבורם כמו יציאה אל החופש.

כשחזרנו מההפסקה, התחילה הלמידה. חולקו דפים עם המשפט המסורתי: "שלום כיתה א'".  "נא להוציא קלמרים, ולהעתיק את המשפט אך ורק בתוך השורה".

הייתם צריכים לראות את השמחה בלב, "תראו איזה קלמר סבתא קנתה לי", "קנו לי את הטושים הכי שווים",  "תראו איזה מחק מדליק יש לי". צריך היה להיות מאוד סבלני עם ההתרגשות שלהם ולהתמקד במשימה.

אני לא מורה ולא מתיימרת להיות כזו, אבל במשימה כל כך פשוטה אפשר לזהות את החרוצים, את המפונקים, את הפרפקציוניסטים שמוחקים וכותבים שוב ושוב עד שיהיה מדוייק, והיו אפילו שניים שמייד זיהיתי שכנראה יזדקקו  לעזרה.

"איך את מתרשמת"? שאלה אותי המורה. "נראה לי כי עם התלמיד הזה תהיה לך בעיית משמעת, ועם התלמידה הזו בעייה עם הבנת המשימה ועם כתיבה". מאוד החמיא לי שהמורה אמרה לי: "קלעת בול – קבלתי עליהם מידע מהגנים – בדיוק מה שאמרת" .

זה היה יום מתיש אבל מאוד משמעותי.