הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

פרוייקט ניצולי שואה

חמש מתנדבות "ידיד לחינוך "השתתפו בפרוייקט מיוחד בו נטלו חלק בסך הכל אחד עשר מבוגרים, כולם מהמועצה המקומית שוהם בניהולם של עזרא ועירית דגן. המבוגרים, כולם ניצולי שואה או דור שני ליוצאי שואה.

ארבעה שולחנות עגולים, מכוסים במפות אדומות. בצדדים מתלים וקולבים עם בגדי גברים ונשים מתקופת מלחמת העולם השנייה. על הרצפה מזוודות רבות.

סביב השולחנות יושבות קבוצות של שניים שלושה מבוגרים ולפניהם על הבמה תלמידים צעירים. המבוגרים הם ניצולי שואה שהיו ילדים קטנים באותה התקופה או לחילופין, דור שני ליוצאי שואה. התלמידים הם תלמידי שכבה ח' בחטיבת הביניים "יהלו"ם שבשוהם. הם מגלמים את הניצולים כשהיו ילדים. המבוגרים מספרים את הקורות אותם בתקופה הנאצית והילדים משחקים בתפקיד המבוגרים כשהיו ילדים. בסוף כל קטע, ניגש הילד אל המבוגר אותו גילם, מחבק ומנשק אותו.

המתנדבים שלנו, כולם משוהם, הם: זיוה שביטלובסקי, ליאורה פוזננסקי, סימה שטדלר, צילה וסרמן ושמחה יוסף.

פרוייקט מדהים בו משתלבים המבוגרים המתנדבים בקהילה בקשר רב דורי.

המופע מסיים תהליך חינוכי טיפולי שעברו הילדים והמבוגרים גם יחד והוא נקרא: "לספר כדי לחיות "בליווים המסור של עזרא דגן שחקן תיאטרון הקאמרי ומורה למשחק, ועירית דגן מרפאה בהבעה ויצירה, שחקנית ומורה למשחק

שמחה יוסף שלנו הייתה היוזמת להבאת הפרוייקט לשוהם. היא שיתפה את מנהלת חטיבת יהלום שבישוב ולקחה אותה לחזות בו בקבוץ "בארות יצחק. "לאחר ההתלהבות הראשונה החלה שמחה לחפש ילדים מתאימים לפרוייקט. היא עברה בכל הכיתות וסיפרה על התכנית. בתהליך המיון נשרו רבים. עזרא ועירית חיפשו את הילדים שהיה להם ברק בעיניים על פי הגדרתם. יוצאי השואה אליהם פנו, נענו ברובם לאתגר.

וכך החל התהליך בפגישות של פעם בשבוע שתכפו כמובן עם התקדמותו. ההכנות נמשכו כמעט שנה.

המשתתפות שלנו מבקשות להדגיש שמעורבות ביה"ס והילדים היתה מקסימה. יועצת ביה"ס למשל, נפגשה עם הילדים כל פעם אחרי שהתקיימה חזרה, כדי לעכל את הדברים, כי הרי דברים לא פשוטים עלו שם.

ועוד הן מדגישות כי הן לא הביאו את הסיפורים הקשים ביותר שהיו להן, לא דיברו על מחנות השמדה, לא דיברו על זוועות, הן ריככו את הארועים למנות קטנות. לא רצו להכאיב יותר מדי לילדים הצעירים. "בהצגה הכל מאד מצומצם", הן אומרות.

היו מתנדבים שפרשו במהלך הפרוייקט כי לא יכלו לעמוד נפשית בכך.

ליאורה פוזננסקי מספרת שהעדות שלה צולמה בזמנו על ידי "יד ושם", ואז אמרה לעצמה: "אם שם סיפרתי את קורותי, אז למה לא בין חברים, ועדיין", היא אומרת, "הרבה לא סיפרתי גם היום".

זיוה שביטלובסקי אומרת שתחילה בחזרות היא בכתה הרבה, אבל אחר כך התרגלה. בהצגה הן יושבות על הבמה בפנים חתומות, אינן מסגירות רגשות. ברור לכולם שהתהליך וסיכומו אינם פשוטים כלל ועיקר, אבל יחד עם הכאב, נוצרה גם הרגשה של הזדככות, קשר וחיבוק הדדי בין כולם.

בהמשך נביא את סיפוריהן של חמש המתנדבות שלנו.