הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

שמעתי את פרופ' יורם יובל ופגשתי את שרי גל, גרונטולוגית – שניהם מדברים על עשייה ופעילות בגיל השלישי

מאת: רחלי משקובסקי פוקס

פסח בסביץ, קיבוצניק מכפר גלעדי, בן 103 כיום, גולש באינטרנט, מתרגל יוגה ולומד שפות. יש לו עדיין הרבה תכניות, לדבריו. סוד אריכות החיים שלו הוא תמיד לעבוד וללמוד, וגם להרבות באכילת ירקות ופירות, חומוס, טחינה, אגוזים ולא להתקרב לנשים...

פרופ' יורם יובל הביא את סיפורו כאחת הדוגמאות לאריכות חיים צלולה בהרצאתו שכותרתה "חדר כושר למוח" – הרצאה אחרונה בסדרה בשם "נפלאות התבונה: מסע אל המוח האנושי". הסדרה נתנה על ידו במשך שנת הלימודים החולפת במרכז הבמה בגני תקווה.

מדוע אנו מזדקנים? יובל, פסיכיאטר וחוקר באגף לרפואת המוח בבי"ח הדסה עין כרם, האוניברסיטה העברית בירושלים, הסביר שלאחר גיל 60 מתחיל אובדן משמעותי של תאי עצב באזורים השונים של המוח. אולם הסינפסות, המוליכות את הקשרים העצביים בין התאים, יכולות להיווצר במהלך כל החיים. מתי נוצרות סינפסות חדשות? כאשר יש סביב האדם המבוגר גירוי סביבתי מתמשך. אם כן, סוד השמירה על המוח הוא השימוש בו.

ב"מחקר הנזירות", שנחשב למחקר החשוב ביותר בתחום בשלושים השנים האחרונות, מספר יובל, ביקש דיויד סנודון מאוניברסיטת מינסוטה (Minnesota) לזהות את הגורמים לדמנציה ואלצהיימר מצד אחד, ולאריכות חיים צלולה מהצד האחר. נבדקו 478 נזירות החל משנת 1986, שמתוכן 90% אף נדבו את מוחן לבדיקה שלאחר המוות. הנזירות נבחרו מפני שמדובר באוכלוסייה הומוגנית שהאריכה ימים, ואין להן בני זוג וילדים. לכולן הייתה זקנה צלולה. בבדיקה שלאחר המוות התברר, כי מספר הסינפסות במוחותיהן נשמר ואף גדל! ואכן, הנזירות היו מאד פעילות לכל אורך החיים גם מבחינה רוחנית ואינטלקטואלית וגם מבחינה פיזית. דבר זה נראה בבירור בסרטון שהוכן על חייהן. המחקר הוכיח שהמוח שומר על יכולת הלמידה שלו לכל אורך החיים. עם כל דבר חדש שנלמד ונזכור, אמר פרופ יובל, ימשיכו לצמוח במוחנו סינפסות חדשות, ויתחזקו סינפסות קיימות.

דבר מפתיע נוסף שהתברר במחקר הוא, כי ביטוי רגשות חיוביים אף הוא משפיע לטובה על המוח, ואף מאריך את חיינו. ממצא זה עלה במחקר, כאשר החוקרים מצאו במקרה בארכיון של המנזר אוסף של מכתבי בקשה להתקבל למנזר מהנזירות בצעירותן. נמצא מתאם חיובי מובהק בין הכמות והעוצמה של הרגש החיובי שבטאו חלק מהנזירות במכתבי הבקשה לבין אריכות חייהן.

שמחת חיים היא גורם נוסף המשפיע לטובה על צלילות המחשבה ועל אורך החיים, הוסיף ואמר פרופ' יובל בהרצאתו. הוא התריע מפני הזנחה של מצב הרוח. מי שמרגיש שהוא שקוע בדיכאון, יבקש עזרה בהקדם, מפני שדיכאון מתמשך "אוכל" את המוח.

לסיום, נתן פרופ' יובל ארבעה כללים לאריכות חיים צלולה:

הראשון הוא "ללכת עם המוח לחדר כושר": ללמוד (שפות, נגינה, כל דבר), לעבוד (אם אפשר, אמר, אל תפרשו מהעבודה). לטייל, לגלוש באינטרנט, לקרוא ( קריאה עדיפה על צפיה במסך מפני שהיא מאתגרת יותר את החשיבה והדמיון). הכלל השני הוא "חדר כושר לגוף". יובל המליץ על מאמץ אירובי של שעתיים בשבוע לפחות, על אכילה נכונה (מומלץ תפריט ים תיכוני שכולל הרבה ירקות ופירות, שמן זית, אגוזים. גם קפה הוכח כמשפר את בריאות המוח!), והימנעות מהשמנה, שאף היא על פי מחקרים, מזיקה למוח בנוסף לנזקים הנגרמים למערכות הגוף השונות. הכלל השלישי הוא, שעלינו להימצא במעקב רפואי סדיר, והאחרון – פשוט "לחיות טוב": לטפל בדיכאון על פי הצורך, לטפח קשרים חברתיים, להרבות במידת האפשר ביציאה מהבית, לבלות עם ילדים ונכדים, להמשיך לחלום חלומות ולאהוב.

יובל המליץ להתחייב למסגרות לצורך ביצוע פעילויות שונות, כי לרובינו אין מספיק משמעת עצמית.

האם צריך לסבול בעת ביצוע כושר גופני או למידה חדשה? "כן", הייתה האמירה המפתיעה. לא מפני שלסבל יש ערך בפני עצמו, אלא מפני שהוא מסמן שהגענו לגבולות היכולת שלנו, ושם עלינו להיות!

אשר לתרופות לעיכוב תהליכי דמנציה, אלה מסייעות במידה מזערית בלבד. ובכן עדיף בהחלט לנקוט בפעולות מניעה.

שרי גל, גרונטולוגית (תואר שני) עימה שוחחתי על נושא ההזדקנות, עובדת עם אנשים מבוגרים על שיפור החשיבה, מרצה על זקנה וכותבת סיפורי חיים. גרונטולוגיה, לדבריה, משלבת בין גוף ונפש אצל האדם המבוגר. היא מגדירה את עצמה כגרונטולוגית נרטיבית. עובדת עם אנשים מבוגרים על סיפורי החיים שלהם ככלי תרפויטי. היא אומרת כי סיפורי החיים שלנו הם מקור של השראה וכוח הן כאשר הם סיפורי הצלחה והן אם לא, מפני שגם מכישלונות ניתן ללמוד, ועל כן אף הם עשויים לחזק.

זיקנה אינה מחלה, אומרת גל. בכדי להגיע לזקנה מיטבית צריך לשמור על היכולות המוחיות שלנו. כיצד נעשה זאת? גם היא כמו פרופ' יובל מדברת על עניין וחיי חברה. אלה משפרים גם את היכולת המחשבתית וגם החברתית. כל שיחה עם בן, נכד, שכן או גם איש מקצוע, תורמת לחשיבה ולתחושת הערך העצמי. גם היא מדגישה את עניין הדיכאון, שיש לטפל בו, מפני שהוא הופך את האדם לאפאטי, חסר חיים, ובכך משפיעה לרעה על המוח. לדיכאון יש גם נטייה "להדביק" את הסביבה, וכך להזיק לאנשים נוספים. גל משבחת את המרכזים לקשיש, ואומרת שהם נפלאים בכך שהם מספקים אפשרויות להפעלת המוח.

איך משתלבת ההתנדבות בכל האמור? זו, לדבריה, תרומה אדירה למתנדב, מפני שהיא מספקת מטרה, מגבירה את תחושת הערך העצמי בכך שהיא נותנת לאדם המבוגר תפקיד, ובכך שהוא נוכח לדעת שיש בו ובניסיון חייו צורך, ושיש מי שמקשיב לו. כל אלה והיכולת לתרום לזולת, משפיעים לטובה גם על החשיבה של האדם המבוגר. כמובן שיש בהתנדבות גם את המרכיב של יציאה מהבית ומפגש עם אנשים, שפרופ' יובל ציין כפעולות התורמות לשימור היכולות המוחיות בגיל המבוגר.