הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

על הסובלנות – פרק נוסף של למידה בכל גיל

מאת: רחלי משקובסקי פוקס

"סובלנות – הפער בין הרצוי למצוי, ומה אנחנו כמתנדבים יכולים לעשות", זה היה נושא ההרצאה של ריקה שפרינצק, שהתקיימה בפגישה השלישית של "למידה בכל גיל" – ההשתלמות של אזור ברוש במרכז פסג"ה ברמת גן.

ריקה היא חברת המזכירות הפדגוגית של העמותה, ומרכזת בה את נושא התקשורת. לדבריה, ההשפעה הרבה ביותר בתחום זה באה מהבית ומהסביבה (כך על פי מחקרים), אך גם לבית הספר יש השפעה, ולנו כמתנדבים יש אפשרות לתרום בנושא זה.

החלק הראשון של ההרצאה, שעסק בתיאור המצב, נפתח בהקרנת סרט קצר בשם "המעדניה", שנעשה במרכז רבין שנים ספורות לאחר הרצח ( תסריט ובימוי – בני בירגר). בסרט, שמיועד לבני נוער, מתוארת מלחמת הכל בכל של תושבים שונים בשכונה, המגלים את שנאתם אלה לאלה. הסרט מסתיים בירייה בודדת מחרידה. בעקבות הסרט נערך דיון קצר בנושא האלימות בחברה הישראלית, שמקורה בחוסר סובלנות כלפי השונה. ריקה חתמה את הדיון ב "נאום השבטים" של נשיא המדינה, רובי ריבלין, באחד מכנסי הרצליה. ריבלין אמר אז, כזכור, שהחברה בישראל מורכבת מארבעה שבטים: חילוניים, דתיים, חרדים וערבים. על מנת שכל אלה יוכלו לחיות ביחד למרות השוני, צריכים להתקיים ארבעה יסודות: האחד, תחושת ביטחון של כל קבוצה, שהזהות הבסיסית שלה אינה מאוימת. השני הוא האחריות המשותפת. אף קבוצה אינה זכאית לפטור מהאתגרים העומדים בפני החברה בכל התחומים. היסוד השלישי הוא הוגנות ושוויון. אף אחד אינו מופלה לרעה או לטובה מתוקף שייכותו לקבוצה זו או אחרת. היסוד האחרון והמאתגר מכולם לדברי הנשיא, הוא יצירת ישראליות משותפת כמו פסיפס המראה תמונה שלמה.

ילדה ממוצא אתיופי, שהייתה נוהגת לקרצף את עורה בבית בתקווה שילבין, הייתה אחת הדוגמאות למצב הסובלנות הירוד במקומותינו. ריקה פגשה אותה כשהייתה כבר בביה"ס התיכון, ילדה חזקה שחזרה לשמה המקורי שנלקח ממנה ועברה בין הכיתות, מספרת על העדה האתיופית, שהיא חלק ממנה, "וכשהתלמידים יכירו יותר את העדה הם ישנו את יחסם". ריקה ספרה על שינוי הדרגתי שמתחולל אמנם ביחס ליוצאי אתיופיה, ביטויי גזענות נחשבים לפחות תקינים פוליטית, אך ישנה עדיין תפיסה סטריאוטיפית, המייחסת לעדה פרימיטיביות ונחשלות - כך על פי דוח משנת 2016 של הצוות למיגור הגזענות כלפי יהודי אתיופיה, שהוקם על פי החלטת ממשלה.

דוגמאות נוספות התייחסו לאוכלוסייה הערבית בתחומי הקו הירוק. ריקה סיפרה על ילדה שלכיתתה הגיעה בתחילת השנה מורה ערביה ללמד ספרות. הילדים סברו ששמה הערבי מצחיק, אך לאחר שהתרגלו, לא עסקו עוד בעניין. לא כן ההורים, שחלקם הביעו התנגדות למורה באזני המנהלת. זו לא הגנה על הבחירה (מדובר במורה שסיימה לימודי תואר שני בהצטיינות!) אלא הצטדקה בפני ההורים הכועסים באומרה שלא הייתה לה ברירה בשל מחסור במורים, לכן קבלה מורה ערביה לביה"ס....

ריקה סיפרה גם על הדרך שבה לעתים מנסים לשכנע תלמידים ללמוד ערבית וזאת כדי שיוכלו להשתלב בקהיליית המודיעין. האפשרות להכיר באמצעות השפה את העמים היושבים בקרבינו וסביבינו אינה נחשבת למטרה מספיק חשובה.

גם מבקשי המקלט מסודן ומאריתראה, שבימים אלה ממשלת ישראל גזרה עליהם גירוש מהמדינה, הוזכרו בהרצאה. הוזכר גם שישראל חתומה על אמנה בינלאומית בדבר ההתייחסות לפליטים. בדו שיח בין אב לביתו שהוקרא מתוך ספרון בשם "הגזענות כפי שהסברתי לילדתי" מאת טהר בן ג'אלון, שואלת הילדה את אביה, האם גם היא עלולה להיות גזענית. תשובת האב:" הכל תלוי בחינוך שתקבלי. ילדים מטבעם אינם גזענים".

בחלק השני של ההרצאה עסקה המרצה בדרכים להתמודד עם המצב. היא ספרה על תרומתה האישית כמורה בתיכון בארגון מפגשים בין בני נוער יהודים לערבים, הכוללים אירוח בבתים.

ההרצאה נמשכה בתיאור ניסוי, שתועד בסרט "כחולי העיניים". הניסוי מראה, כיצד במצבים מסויימים אנשים מסוגלים להפוך לגזענים, וכיצד כאשר הם מוכנסים לשעות אחדות לסיטואציה שבה הם המוחלשים בחברה, הם מתחילים להבין מה משמעות התנהגותם. ניסוי נוסף בודק עד כמה לחץ חברתי משפיע על התנהגותם של בני אדם. ממצא מעניין באותו ניסוי הוא שלפרט יש כוח. בסיטואציה שייצרו מתכנני הניסוי, מספיק אפילו קול אחד התומך בדעתו של אדם, על מנת שהוא יעמוד על דעתו מול כל השאר.

חשובה מכל היא הדוגמה האישית. המבוגרים המטיפים לילדים על חשיבות הסובלנות, (ובעצם על כל דבר אחר), ובעצמם מגלים חוסר סובלנות, לא יצליחו.

ולבסוף נתנה המרצה כמה טיפים, כדבריה, למה שהצוותים בביה"ס כמו גם המתנדבים, יכולים לעשות בכדי להרבות את הסובלנות ("אין לנו מתכונים"). היא הביאה דוגמא מביה"ס בו עבדה של ילדה ממוצא רוסי, שעברה הצקות רבות בגן ובביה"ס היסודי. הילדה, שכעת השתתפה במועצת התלמידים של ביה"ס התיכון, יזמה פניה לחברי הכנסת בעניין מיגור השנאה לשונה. הפניה הביאה תגובות רבות של חברי כנסת מכל הסיעות ויצרה מודעות בקרב התלמידים.

סרטון שהוקרן, אותו הכין צוות התקשורת ב"ידיד לחינוך" על ביה"ס הדו לשוני בבאר שבע, מראה שדו קיום הוא אפשרי. מנהלת בית הספר אומרת בסרטון שהילדים מתייחסים ללימודים בייחד באופן טבעי. לכל כתה יש מחנך יהודי ומחנך ערבי. יש גם פעילויות בשבתות – טיולים, מסיבות לילדים ואף להורים.

וכמובן ספרים. ריקה המליצה על מספר ספרים מצויינים שעניינם סובלנות וקבלת השונה: " ירוס הולכת לירושלים" מאת בת עמי מלניק, " אמבטים מאת נורית זרחי, " מעלה הקרחות" מאת אפרים סידון, וספר חובה, כדבריה, "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו", גם הוא מאת אפרים סידון. אפשר לקרוא את אחד הספרים בהמשכים בספריה, אפשר לקרוא בפני קבוצת ילדים, אפשר להקליט ילדים קוראים קטעים ולהשמיע בכיתה ואפשר לעניין את בית הספר בעשיית מנוי בתשלום לאתר של ספרי שמע.

לבסוף הציעה ריקה טיפ בנושא תרבות הדיבור – דיבייט על נושא כלשהו, שבו חלק מהילדים יהיו בעד וחלק נגד. כל דובר בתורו צריך לחזור על דברי קודמו, וכך מתאמנים בהקשבה גם לדברים שאיננו מסכימים איתם.