הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

מיכאל אדם מבאר שבע מעביר סדנת כתיבה לכתות ד - ו


שנותיי הראשונות בבית הספר

מאת: נור אזריק, כתה ו'

שמי נור אזריק. נולדתי בבאר שבע, להורים ערביים נוצרים. יש לי אח קטן ואחות גדולה. אני לומד בבית ספר יסודי מענית בעירי, מגיל 6 כלומר, מכיתה א'. במהלך כל שנותיי בבית הספר לא חשתי הבדל או יחס חריג מצד תלמידי בית הספר ומצד מורותיי. עם זאת, ישנם רגעים שהשונות שלי מתעוררת בי ואני נסגר בתוך עצמי. למשל בחגים רשמיים של המדינה, כשאינני מתחבר אליהם משום היותי בן של דת אחרת.

אולם, במהלך שש שנותיי בבית הספר, הייתה לי הזכות לגלות את עצמי ואת העולם. ראשית חבריי לגן הפכו לחבריי לכיתה וחלק מהם נהיו ידידים ממש. למדתי להכיר את העולם, את הנסים ואת התופעות שבו. למדתי חשבון, מדעים ובין היתר התפלאתי והסתקרנתי ממבנה כדור הארץ והתבל כולו. לימודיי בנושא גוף האדם נתנו לי טעם וחשק ללמוד רפואה ולעזור לזולת כשאהיה גדול.

בגאוגרפיה למדתי שמרכז העולם הוא בכל מקום ושהמדינה שלי היא רק חלק ממשפחת העמים והאדם. בהיסטוריה, למדתי על המיתולוגיה היוונית, על תולדות עם ישראל ועל התפתחותם של בני האדם בתרבות ובמדע.

אך מעל הכל, למדתי ערכים: לקבל את האחר, להבין שכל בני האדם שווים ללא הבדל דת גזע ומין.עוד מעט, אעזוב את בית הספר לקראת פרק נוסף בחיי האישיים. אקח איתי שפע של זכרונות ושל חברים. אזכור במיוחד, בנוסף לכל צוות המורים והמורות, את המחנכת האהובה שלי: פנינה, שנתנה לי את הבסיס להיותי אזרח נאמן ואדם אחראי ומועיל.

 

 

סבא מתוק

מאת עמית בר-לב, כתה ו'

בכל קיץ, כשקרני השמש החמות גורמות לכולנו להזיע, ממהרים כל בני משפחתי אל הבריכה הממוקמת מאחורי ביתם של סבי וסבתי. תמיד ברגע המתאים, כשלכולנו כבר קשה לשאת את החום המעיק, מופיע לו סבי, כשחיוך רחב על פניו ועיניו קורנות ומאירות. בשתי ידיו הוא אוחז במגש גדול עמוס בפלחי אבטיח אדום, מתוק ועסיסי. כי אז, סבא אברהם קורא בקול: "מי רוצה אבטיח?". לאחר מספר דקות, המגש מתרוקן כי כולנו ממש רוצים לצנן את גופנו וליהנות מטעמו המתוק של האבטיח. גם אני בין החוגגים. אני אוחזת בשתי ידיי בחתיכת אבטיח ומתמכרת לטעם המזכיר לי את ניחוחות העבר....

באחד מערבי הקיץ, בשעה שרוח חמימה נשבה, שאלתי את סבא שלי: "סבא, למה אתה תמיד מחייך כשאתה נותן לי אבטיח?".

סבא אחז בידי ויחד צעדנו לעבר הנדנדה מעץ המוצבת בפינת הגינה. התיישבנו מתחת לעץ התפוזים, אותו נטעו סבא וסבתא כשהם עברו להתגורר בשכונת נווה נוי הדרומית, וכך הוא סיפר לי בקולו השקט והרגוע:

"לפני שנים רבות הגעתי לישראל יחד עם הוריי ושני אחיי מבגדד. בבאר-שבע לא היו בתים, בשנים הראשונות התגוררנו באוהלים. לא היו כבישים, לא היו כלי רכב, את האוכל קבלנו באמצעות תלושים מהממשלה הצעירה. היו מעט מאוד תושבים. זו הייתה תקופה קשה: היה מחסור באוכל ובתרופות, אך דבר אחד לא היה חסר לנו - האהבה הייתה מצויה בשפע בביתנו!

פעם, בהיותיתי בן שבע, חזרתי מבית-הספר היסודי "אחווה". אמי קבלה אותי בחיבוק חם, ומיד בקשה ממני להתיישב ולאכול את ארוחת הצהריים שהכינה: אורז חם, תפוחי אדמה ועוף. בגמר הארוחה, הגיעו אליי, מתנשפים, שני חברים שאמרו בין שתי נשימות: "אברהם, צא החוצה!".

לפני צאתי, הלכתי לשטוף את פניי ולהתרענן, כשלפתע צדו עיניי אבטיח עגול וגדול שהיה מונח מתחת למיטתם של הוריי."

שאלתי את סבא בפליאה: "אבטיח...מתחת למיטה...למה?"

סבא ענה לי בסבלנות: "לא היה מקרר, כדי לשמור על הקרירות, נהגנו לשמור את האבטיחים מתחת למיטה".

סבא המשיך וסיפר: "העפתי מבט שובב לעבר האבטיח שחמדתי מאוד והבטחתי לעצמי שלא אצא לחבריי לפני שאטעם חתיכה קטנה ממנו. התכופפתי, גלגלתי את האבטיח לעברי, כשחשש גדול בלבי: האם אמי תבחין בי"? ברגע שאמא יצאה מהמטבח לכיוון החדר, נדמה היה לי שנעתקה נשמתי, נעמדתי דום. ולפתע...שריקה. חבריי מאיצים בי לצאת החוצה".

"גלגלתי את האבטיח. הוא נתקע בדיוק בין שתי רגליה של אמי. הרמתי אותו כמבקש להחזירו למקומו הטבעי, אך הוא נשמט ונשבר. תוכנו האדום של האבטיח התפזר על קירות החדר וגם על שמלתה של אימא. מיץ האבטיח התפזר לכל עבר".

"לקחתי את מה שנשאר מהאבטיח, רצתי לעבר חבריי, התיישבנו על גדר האבנים, ואכלנו ממנו כשאצבעותינו נוטפות מיץ. כל-כך נהנינו. באותו ערב, איחרתי לחזור הבייתה.

אזרתי אומץ וחזרתי. אמי עמדה בפתח הדלת, שותקת. כיתמי המיץ של האבטיח נוקו, אך על סינרה נותרו עדויות התאונה – תאונת האבטיח"!

אימא חייכה. היא שלחה לעברי את זרועותיה ואמרה: "אברהם, אתה מתוק בדיוק כמו האבטיח"!

מאז ועד היום, אני נזכר באהבה באותו מקרה, ואני דואג מדי קיץ לבחור רק את האבטיחים הכי מתוקים בדוכני השוק".

הקשבתי לסיפורו של סבא, ולבי התמלא אהבה גדולה. "אני אוהבת אותך סבא".