הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

מפגש חנוכה בבת-ים - "הנס הפרטי שלי"

מאת: צביה טולדנו

הפעם לקראת חג החנוכה, מפגש הפעילים של "ידיד לחינוך" בבת-ים היה בסימן: "כל אחד הוא אור קטן".
שרית אבן זהר, רכזת המתנדבים שלנו, בקשה שכל מתנדב יספר על הנס הפרטי שקרה לו.

שמענו מכלול סיפורים על ניסים אישיים בכל מיני תחומים, בין השאר, על ריפוי ממחלות שהרופאים נואשו מהן ולא נתנו תקווה, וסיפור מיוחד של המתנדבת דורה, שבהיותה ילדה בשואה נקברה תחת השלג, כאשר ניסתה ללכת לבית העיריה שם חולקו ערדליים. עגלון רוסי נחלץ לעזרתה, כי כלבו לא חדל לנבוח, עד אשר חפר ברגליו והצילה.
מתנדבת אחרת, דבורה, סיפרה על ילדותה הקשה, שלא אפשרה לה לבקר בבי"ס. רק בגיל 40 החלה ללמוד קרוא וכתוב, ראתה כי טוב והמשיכה ללימודי בגרות ואפילו לימודים לתואר ראשון - אכן מעורר השראה.
הגדילה לעשות מתנדבת חדשה בעמותה, פנינה שמה. היא הייתה מאוד נרגשת כשסיפרה את סיפורה. היא סיפרה על לידת בנה השלישי לאחר שהיו לה בבית שתי בנות קטנות. כבר בחדר הלידה הרגישה כי משהו לא תקין עם הוולד, היא נשאלה: "האם לקחת תרופות במהלך ההיריון"? כשהשיבה בשלילה, הוזמנה לשיחה עם צוות הרופאים, כשלתדהמתה, הודיעו לה כי הילד נולד ללא כפות ידיים. ההלם הראשוני היה קשה, אבל יחד עם זאת, בהתייעצות משפחתית החליטה לקחת את התינוק הביתה, כי הוא היה ילד יפה וחייכן "אני אטפל בו" אמרה. "יהיה בסדר".
בשיחה עם המורה של בתה שהייתה אז בכיתה א', ביקשה ממנה פנינה: "שימי עין על הילדה, כי קרה לנו אסון בבית, אני לא יודעת איזה תגובות יהיו לה." אז ספרה למורה מה התגלה עם הלידה. "למה לא חיסלת אותו"? הייתה תגובתה של המורה. המומה וכואבת חזרה פנינה לביתה.

בהתמדה ובנחישות פנינה ובעלה לא הרימו ידיים, עד שנודע להם כי בבי"ח קפלן יש מחלקה מיוחדת לכפות ידיים. יום אחד היא הבחינה בעצם קטנה שבלטה מתוך מה שאמור היה להיות כף היד של בנה.
מעודדת מהגילוי פנתה לבית החולים קפלן, ומה היה גדול אושרה, כשאמרו לה: "אפשר לבנות לילד בוהן". "בוהן?" צרחה מאושר. לאחר אשפוזים רבים וניסיונות אין סוף, הצליחו הרופאים לצד הבוהן לבנות גם משהו מלאכותי שנראה כמו אצבע.
וכך יצא הילד לחיים עם מה שנראה כמו שתי אצבעות בכל יד. בגיל 6 בערך שאל את אימו: "למה אין לי כף יד כמו לכולם?" פנינה, שידעה שיום אחד הפצצה תיזרק לחלל, ענתה לו בשיא הרצינות:

"אבי אתה ילד מיוחד, ולילדים מיוחדים יש ידיים מיוחדות". וכך הילד התמודד בבית הספר מול חברת הילדים. "אני כמו סטיב אוסטין - יש לי כוחות על" והילדים התייחסו אליו בכבוד הראוי.
כשגדל, התעקש לנגן על אורגן, לנהוג במכונית הילוכים ואפילו להוציא רישיון על אופנוע.
אין ספק שללא תמיכת ההורים, שהחדירו בו בטחון, לא היה מצליח בחיים.
הייתה לו אהבה נכזבת, כשהורי הבחורה העמידו לה תנאי: "תחליטי את - אנחנו או הוא", אבל הגורל הפגיש אותו עם נערה שפגש בברצלונה והיא אהבה אותו כמו שהוא ללא כל תנאי.
היום אבי נשוי באושר, יש לו שני ילדים והוא משמש כקאוצ'ר שעוזר לאנשים לפתור את בעיותיהם.
כששומעים איך אנשים יודעים להתרומם ולפעמים לצאת מהמצולות - כל בעיות היום יום מתגמדות ומקבלות פרופורציות אחרות. אכן: כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן.

לסיום הסיפורים האלה, ראוי לציין את האוירה המיוחדת ששררה במפגש הזה, בו סיפרנו על הניסים שלנו, עם שירי החנוכה שלוו באורגן על ידי המתנדבת ורדה.
הרצאה מאלפת השמיע לנו המתנדב שלמה אבן זהר שהכין גם מצגת בנושא החג, משמעותו, ההיסטוריה של התקופה, וכן מנהגים ומסורת על כל משמעויותיהם.
שרית, הרכזת הציעה שגם במפגשים הבאים, ירצו מתנדבים בנושאים הקרובים אליהם. זה יכול להיות רעיון מצויין.