הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

מיומנה של מתנדבת בצל הקורונה - הזדמנות נדירה לחשוב קצת אחרת

מאת: אידית ווידמן

 

בימים שלפני הקורונה, התנדבתי בבית ספר יסודי כספרנית. הקשר עם הצוות והתלמידים היה יותר ממעולה, ולצערי הופסק. מאז הפכתי מ"אידית המתנדבת" לאידית שכמו כולם נמצאת בבית. כך אני מרגישה לאחרונה.

יש לי הרגשה של זמן שאול, שעומד כעת לרשותי למען עשיית עבודה יסודית ומעמיקה עם עצמי בקשר לעצמי ולסובב אותי.  ובכלל, לא רק לי, אלא לכל אחד ואחת מאיתנו. קצת מנוחה מקשיים ומאבקים שנוצרים לנו ביום יום, וצורכים מאיתנו אנרגיות עצומות.

 חלון מוזר נפתח דווקא בשעת החולי הגופני שנכפה עלי באופן אישי לפני הקורונה, ובאופן הכללי על כולנו בעת ההתמודדות עם הקורונה. מתוך החולי נדרשת ההתייחסות הכי טובה לצד הנפשי שינהל את תפקודי בעת המשברים הללו. משברים, כי הכל מתהפך בבת אחת כמעט. סדרי העולם שהורגלתי בהם, נעשים כאוס אחד גדול ואי וודאות ומאבקים חדשים. אם נסתכל טוב טוב בפני המצב, ניווכח, שלא הכל גרוע, ואולי ישנם דברים שמיטיבים איתנו למרות הכל. ברצון היינו מוותרים על ההטבות הללו, אבל לדעתי, כדי לשרוד בצורה הטובה ביותר את המצב, עדיף לראות גם את הצדדים החיוביים יותר.

האומנם הכאוס, המאבקים ואי הוודאות לא היו מנת חלקי כבר לפני? האם לא ידעתי מצבים בהם חשתי שהכל מתהפך עלי, ואני עומדת בפני התהום או סוג של בולען? אבל מה שמאפיין את המצב כעת הוא, שה "אני" כמעט מתגמד לנוכח "האנחנו" ושותפות הגורל מתעצמת. מעין פרדוקס לא קל כלל וכלל - מצב שלמרבית הפלא מאפשר הרפיה מסוימת מהמרוץ היום יומי בו אני נמצאת, ולמעשה כולנו נמצאים. עכשיו כולנו בסירה אחת, מי יותר ומי פחות.

האחד כבר לא אחד. הבודד היודע את הבדד בדרך כלל, הופך לאחד מני רבים של בודדים, ודווקא בתקופות הכי קשות שהביחד מתבקש כמו בחגים, רבים יושבים בליל הסדר לבדם.

זה ועוד דברים רבים נמנעים כרגע מאיתנו. כוח עליון כופה עלינו את ההבנה, שעכשיו אני, אתה ואולי גם השאר, לא אחראים למצב אליו נקלענו, אין את ה"אני" הנושא את האשמה לכאוס שסובב אותו מבפנים ומבחוץ, אין את ההרגשה הנוראית לפעמים: "רק לי קורים תמיד דברים רעים, רק אני מרגיש וחושב כך וכך ואולי אני כבר לא נורמלי, כל כך שונה מהשאר, שאני נעשה חריג. ופתאום ההרגשה שאני כמו רבים מאד מאלה שמסביבי.

האמת מתגלה ויוצאת לאור. יותר ויותר אנשים בשעה שכזו, מוכנים להודות בפני עצמם ובפני האחרים, שזה אנושי לכאוב, להרים ידיים לפעמים, להרגיש זקוק ובעצם לומר: אני כבר לא בדד. ואולי זה נכון כשאומרים: "צרת רבים חצי נחמה". זה לא שרוצים שגם לאחר יהיה רע, אלא הדבר הגדול, העצום הזה של שותפות אמיתית לגורל, הידיעה שיש דברים שחשת וחשבת, שהם רק הנחלה שלך, פתאום זוהי נחלתם של רבים. משא כבד יורד משכמך. ישנם דברים שנוצרו כי הם תולדה של מה שעברת, ולא מה שאתה יצרת. זהו גילוי ענק שמשנה חיים. והצורך להפסיק להתקרבן פורץ החוצה

דווקא עכשיו נראה את האור. נבין שרכשנו כלים שהכשירו אותנו להתמודד עם המצוקות. נבין שמה שחשבנו קודם לרע ביותר, אינו כזה. נזדקק לכל אותם דברים חיוביים, שלא נתנו להם מקום בריצות היום יומיות שלנו, בין שהיו אלו העבודות או ההתנדבויות. נבין שישנם חוקים חדשים של משחק. נדע להעריך ולאהוב את עצמנו יותר. העצירה נכפית עלינו. יש פה כוח עצום שנתגבר עליו, אבל ישאיר בנו צלקות שייקח הרבה זמן להתגבר עליהן. האם נעשה ניתוחים פלסטיים וננסה לשוב למה שהיה קודם, או ניתן לצלקות להוות סימן תמידי שהגיע הזמן לשינוי. תזכורת שנצרבת בגוף ובנשמה ובטבע שמסביבנו. "הטבע" שבא לעורר אותנו לפני שבאמת יהיה כבר יותר מדי מאוחר.

 אני רואה את זה כמעין מבול, שנחת בצורת הקורונה לעולמנו הפנימי והחיצוני. סדרי עולם משתנים, והתקווה היא שרק לטובה. לפעמים צריך לשרוף יער כדי להבריאו, לפעמים צריך מים שוצפים כדי שנדע לא לטבוע, ולפעמים צריך התעוררות, מעין כאפה כזו שנוחתת עלינו כמו בימים ההם בזמן הזה. לא סתם נזכור שנוספה מכה נוספת לעשר המכות. זה הזמן להתחיל הכל מהתחלה עם עלה של זית. עניין של נתינה וקבלה. כיום אני בצד, לצערי, של הקבלה.

 תודה לכל אלה שעוזרים לי לתפקד ולשמור על תקינות הנפש והגוף בתקופה הקשה הזו, ומי יתן ונדע חג חירות אמיתי במהרה.