הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

לפעמים זה לא הלימודים

מאת: רחלי פוקס משקובסקי

לפעמים זה לא הלימודים. קריאה, הבנת הנקרא, חשבון – כבודם במקומו מונח, והסיפוק לראות את הילדים מתקדמים בהם, לפעמים ממש "מול העיניים", הוא גדול. אבל כאשר מזדמן לנו לתרום משהו לדימוי העצמי של ילד, או להיות אוזן קשבת למצוקתו, ובכך להקל עליה, זה בעיני שווה אפילו יותר.

כך יום אחד, כאשר עסקתי עם נעמה וגילי מכיתה ב' בהבנת הנקרא ובכתיבה, בהן התקשו מעט, אמרה נעמה פתאום: "אני לא טובה בשום דבר". "זה לא יכול להיות", אמרתי, "בטח את טובה במשהו.." "לא, לא" אמרה הילדה. "בשום דבר". "בספורט?" ניסיתי, ונעניתי בתנועת ביטול. גילי ניסתה להזכיר לנעמה פעילויות בהן, לדעתה, הייתה "טובה", אבל נעמה דחתה הכל.

בשיעור הבא התבקשתי לעזור בכיתה. המורה נעתרה לבקשת נעמה, שאשב סמוך אליה. בתחילת השיעור הילדים התבקשו לצייר משהו על פי תמונה שהוקרנה על הלוח. נוכחתי לדעת שגם ציור אינו צד חזק של נעמה. לא רציתי לשקר לה. "אני נותנת לך משימה לשבוע הבא", אמרתי לה, "לשוחח עם אמא ולמצוא משהו שאת טובה בו. אמא כבר תדע". היא הרהרה, ואז אמרה בשקט: "ואם אמא תגיד שאני "טובה" בלראות סרטים בטלפון?". "זה מה שהיא תגיד?" שאלתי, "כן, אני מכורה..." חשבתי שאולי במקום לתייג אותה, היה טוב שמישהו בבית יכוון אותה לפעילויות נוספות, אבל לא אמרתי כלום.

בצלצול, כשעמדתי ללכת הביתה, התקשתה נעמה להיפרד. הצעתי לה ללוות אותי לשער. בדרך התעניינתי, אם היא נשארת אחרי הלימודים בצהרון. "לא, אני הולכת הביתה עם אחי ואחותי. אח שלי בכיתה ה' ואחותי בכיתה ד". "איזה יופי!" שמחתי בשבילה. "מה אתם עושים כשאתם מגיעים? אוכלים? יש מישהו בבית?"
"לא, אין. אמא משאירה לנו אוכל. האחים שלי עסוקים בטלפון (...), אני מחממת את האוכל לכולם, ואז אני קוראת להם לבוא לאכול." "או! אז את טובה בלארגן ארוחה, לא כל ילד בכיתה ב' עושה דברים כאלה, ועוד כשאת הכי צעירה בבית". נעמה חייכה.

בינתיים הגענו לשער. נפרדתי ממנה עד לשבוע הבא. היא חסמה את דרכי החוצה. אולי, אם אשאר, אמצא בה עוד משהו טוב...