הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

להיות חריג - מה פרוש?

מאת: שושנה רשף

"כל ילד רוצה להצליח! ילד שלא מצליח, הוא ילד שרוצה, אבל מתקשה או לא מסוגל".
זהו משפט מהרצאתה של אילנה שגב, מורה לאמנות ואם לילד מיוחד, דיסלקטי.

במפגש מתנדבי "ידיד לחינוך" שאירגנה  עבורנו  יונינה פוקס, רכזת "ידיד לחינוך" בגבעתיים, בבית ראשונים בעיר,  סיפרה אילנה שגב על בנה עידו. ("ילד שלי בעולם, כנגד כל הסיכויים").
שמענו על עידו, הילד החריג, הדיסלקטי.  על קשייו, על הקשיים של הוריו, ולאן הצליח להגיע בזכות תמיכה, תושייה, התגייסות וסיוע של שנים מצד משפחתו,  מורים פרטיים, קשרים אישיים ומוסדות.
המפגש היה נוגע במיוחד, כיוון שמדובר בסיפור אישי, אותו סיפרה האם בכאב, אך גם בגאווה, איך לא וויתרו וניצלו את יכולותיו המיוחדות שהיו לו, ולאן הילד הזה הגיע. סיפור שלא יאמן.

נוכח משימה לכתוב על מושגים כמו חריג, חריגה, חריגות, מצאתי עצמי מול  דילמה. נברתי במילון אחד ועוד אחד. מחשבות עברו במוחי, דברים  לא הסתדרו לי נוכח הגדרות סותרות  ומהופכות. לדוגמא, הגדרה כמו: "סוטה מן הנורמה" - לאיזה כיוון של הנורמה? חשבתי.
הגדרה אחרת הייתה: "יוצא מן הכלל", שמצביעה בדרך כלל  לכיוון חיובי .
ההגדרה: "לא כמו האחרים",  ניתנת להתפרש לכל כיוון, או: "התנהגות לא על פי המקובל". כך עוד ועוד הגדרות לא מוגדרות סופית, לעתים מתחרות. בסופו של דבר מצאתי עצמי עוד יותר נבוכה ומבולבלת.

ואז עלתה לפני התמונה:

הוא ישב בספסל הראשון, ובטור שממש מול השולחן שלי. שם דאגתי שישב. ראשו שחור, שיערו החלק מבריק ונשען בדרך כלל על שני אגרופיו. על השולחן  מונח לעתים ספר ואולי גם מחברת, אבל בדרך לא כתוב בה יותר משתי שורות . ילד יפה היה לכל הדעות, וגם  שקט ומופנם. מעולם לא התחצף, וגם בהפסקות לא שמעתי אותו מרים קול.
אך יותר מכל, מה שהבדיל אותו מילדים אחרים היה, שלמרות שלא נהג להכין שעורי בית, תמיד ידע את החומר ועל כל שאלה ידע לענות נכון.
את אביו לא הכרתי. מי שהייתה מגיעה לאסיפות הורים, הייתה  אימו, אישה  יפהפייה. הדימיון בינה לבין בנה היה מושלם, כאילו השתקפו  פניו  בפניה. לא אחת קרה שבמפגשים של שלושתנו סביב השולחן, הייתה נוזפת בו על עצלותו, ועל כך שלא הכין שיעורי בית. השתדלתי להרגיע, לציין  שזה התפקיד שלי לדאוג שימלא את חובותיו. והיא, שתדאג  ליחסים טובים ביניהם, דבר שעשוי לדרבן אותו.
הוא סיים את בית הספר היסודי עם תעודה טובה למדי, אך לא מבריקה.

עברו ימים, עברו שנים, הרבה שנים.

יום אחד, אני עם רגל מגובסת, צולעת וגולמנית, מתקדמת  לעבר תחנת מוניות. לפתע נעצרת לידי מכונית. מישהו מציץ מתוכה. לרגע לא התייחסתי, ואז אני שומעת: "שושנה?"  "כן", אני  עונה.  אחרי שניות זיהיתי את קולו. "אורי"? עניתי בשאלה. "אני רואה שקשה לך ללכת, את רוצה שאקח אותך הביתה"? אני מתכופפת לעבר החלון, "בשמחה", אני עונה.

לא בקלות אני מזדחלת פנימה, מתיישבת וסוגרת את הדלת. "את עוד גרה באותו מקום"? הוא שואל. וודאי שידע איפה, שהרי הוא וחבריו היו מקבלים מפתח, ומגיעים אלי הביתה כל אימת ששכחתי משהו, ובכלל, היו מגיעים, כשרצו או מצאו צורך, שהרי מביה"ס לביתי היה המרחק ללא מרחק.

הוא שאל על הרגל שלי ומה קרה לה,  ואני מתעניינת בו. "כל כך גדלת", אני אומרת, "אבל מיד זיהיתי אותך, ונישארת חתיך". הוא מחייך, ואני ממשיכה: "מה עשית עם עצמך במשך השנים, ומה אתה עושה עכשיו? והוא, בצניעות האופיינית הזכורה לי כל כך טוב, ענה: "היום אני מהנדס ועובד במכון וולקני".

הוא הביא אותי הביתה  ועזר לי לעלות במדרגות. נפרדנו בחיבוק, דבר שלא העזנו לעשות בזמנו. נו, חשבתי לעצמי, תיראו מה קרה לילד החריג, אותו ילד, אבל שני עולמות.