הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

"ההצלחה הכי גדולה שלי הייתה בכך שכל המערכת המשיכה לתפקד כשנעדרתי כשנה וחצי בעקבות ניתוח" , אומרת יונה סלע עם פרישתה לאחר עשר שנים מתפקידה כרכזת "ידיד לחינוך" בבת ים

מאת: צביה טולדנו

יונה סלעשלום יונה, בעברך עבדת כמעט 40 שנה בהוראה – היית יועצת חינוכית בביה"ס "הרצל" בבת ים. כשפרשת, לא נחת על זרי הדפנה ופנית לפעילות התנדבותית  ב"ידיד לחינוך", איך הגעת להחלטה הזאת?  יכולת ליהנות מהפרישה ולנוח.

"נכון מאוד, אבל איך שהעניינים התגלגלו, לא יכולתי לסרב, כי החינוך והילדים הם בנשמתי. כשהגעתי להשתלמות האחרונה  במסגרת תפקידי, תפסה אותי המפקחת ואמרה : יונה, את הרי לא תשבי בבית בחוסר מעש, וכך הפגישו אותי עם דינה בנקלר, אשת חינוך בכירה (שהקימה את "ביה"ס לטבע" בתל אביב), ועם פרישתה, החליטה לעשות מעשה ויזמה יחד עם משה רביב (כיום יו"ר הועד המנהל של העמותה), את רעיון "הגימלאים תורמים למערכת החינוך". להודות על האמת, הרעיון קסם לי. ההתחלה הייתה קשה. העמותה הייתה בחיתוליה, ואני שאלתי את עצמי, איך מגייסים מתנדבים? פניתי לעירייה ובקשתי, שבתלושי המשכורת של עובדי העיריה הגימלאים, יציעו בפניהם את רעיון ההתנדבות למערכת החינוך. חלקתי פליירים בכל מקום אפשרי, אפילו במוסך בו אני מטפלת במכונית שלי, וכך נפתחה הדלת והתחלנו עם 16 מתנדבים. אני כמעט הרמתי ידיים. במשך מספר חודשים טובים לא זזנו מהמספר הזה. פניתי לנמרוד, מנכ"ל העמותה ואמרתי לו: "אני מחזירה לך את המפתחות, אני לא מצליחה לגייס אנשים", אבל אז ביוזמתי העברתי השתלמות לגרעין הראשוני וככה מפה לאוזן המעגל גדל".

איך מגייסים אנשים מתאימים? הרי מדובר בעבודה עם ילדים רכים, זה לא מסוכן חלילה, לגייס אדם לא מתאים?

"את צודקת, הגברים נדרשים להביא תעודת יושר מהמשטרה. לגבי האחרים,  ערכתי ראיונות, ואח"כ זימנתי אותם למפגשי  הקבוצה, כדי לתהות על קנקנם ולראות איך הם משתלבים".

האם קרה לך שקבלת מתנדב/ת שהתברר לך לאחר שנקלט כי אינו מתאים?

"פעם אחת הייתה מתנדבת  שהתערבה בעבודת המורה, וכשזה לא נראה לה, החליפה כיתות . לאחר שיחה נוקבת איתי הבהרתי לה, מה תפקיד המתנדבת. היא הבינה והפנימה, ואפילו הפכה להיות ראש קבוצה באותו בית ספר. במקרה השני הייתה מתנדבת בהוראת האנגלית שניסתה ללמד את המורים ואת ההנהלה איך להתנהל–את המתנדבת הזו הרחקתי מביה"ס ולמעשה העזבתי אותה".

כשהמספר גדל עם השנים לשלושים וארבעים מתנדבים ולקראת סוף השנה הגענו לכמעט שמונים, איך התנהלת? מדובר היה בשניים עשר בתי ספר איך עושים זאת?

"היה מאוד מאוד קשה,  ימים שלמים לא הייתי בבית, אומנם ציפי מסיקה, שהייתה יד ימיני בתחילת הדרך, עזרה לי,  אבל לא יכולתי לשלוח אותה למנהלי בתיה"ס במקומי.  היה חשוב לי שהן המנהלים והן נשות הקשר שהן בדרך כלל היועצות, ידעו בדיוק מה הדרישות של "ידיד לחינוך": ימי עבודה קבועים ותלמידים קבועים. תלמידים מפריעים ומאובחנים אין להוציא אל המתנדב . יש ליידע את המתנדב אם הכיתה יוצאת לטיול או שהתלמיד שלו חסר – זה היה עבורי ייהרג ובל יעבור. הייתי חייבת לשמור גם על המתנדבים וגם על רמה נאותה של עשייה".

את במקצועך ובנשמתך יועצת חינוכית, האם קרה לך שראית או שמעת על מקרים בבתיה"ס בהם ביקרת שהחוש המקצועי שלך רצה להתערב ?

"כן, בהחלט, היו מקרים שראיתי מצבים עם תלמידים וחשבתי שאני הייתי נוהגת אחרת, אבל ידעתי שזה לא המנדט שלי. שתקתי ולא התערבתי".

איך מנהלים קבוצה של מבוגרים כל כך לא הומוגנית: חילוניים ודתיים, ספרדים ואשכנזים, משכילים לצד עקרות בית, ומבחינה פוליטית ימניים לצד שמאלניים?

"אכן זה מורכב.  הקמתי צוות היגוי, השתדלתי לבנות  מפגשים שיהיו מעניינים ואטרקטיביים לכולם, שיתפתי את המתנדבים בדעותיהם ובמשאלותיהם ואני מקווה שבזה הצלחתי. אומנם בשנים הראשונות המפגשים היו אחת לחודש, אבל הרגשתי שאני מוציאה אנרגיה וכוחות בהכנת המפגשים ותפעול כל המתנדבים, לכן נעשו מרווחים יותר גדולים. לשמחתי וגם לצערי, אנשים חיכו מאוד לפגישות האלה ואני קצת אכזבתי אותם".

מאז שאני מכירה אותך, מעולם לא כעסת ולא צעקת.  איך זה שאף אחד לא הוציא אותך מדעתך?

"כאדם, יש לי מוטו : "ככל שתדבר בשקט ובנועם, יקשיבו לך יותר". אכן היו מקרים שכמעט יצאתי משליטה, אבל טיפלתי בזה בסובלנות. נושא הכשרות, למשל, היה חשוב לי, שיתאים לכולם, ללא שום ויכוחים, כמו גם בנושאים פוליטיים. אנו עוסקים רק בענייני חינוך. כל השאר לא בביתנו".

העבודה עם גימלאים נושאת בחובה חשיפה למחלות ולמוות, דברים, לא עלינו, שמתלווים לגיל המבוגר. איך התמודדת עם זה עשר שנים?

"זאת נקודה מאד קשה, את נגעת באחת הסיבות להחלטתי לפרוש. בהתחלה, כשהיינו מעט מתנדבים, הלכתי לכל בי"ח ,לכל לוויה ולכל שבעה. במקרים משמחים הקפדתי להרים טלפון למזל טוב. במפגשים, את ודאי זוכרת, חגגנו וציינו ימי הולדת על פי חודשים לכלל המתנדבים. אבל ההתערבות הרגשית הייתה קשה לי".

האם את יכולה לציין היכן הצלחת והיכן נכשלת?

"ההצלחה הכי גדולה שלי הייתה בכך שכל המערכת המשיכה לתפקד כשנעדרתי כשנה וחצי בעקבות ניתוח.  המתנדבים המשיכו להגיע לבתי הספר, קבלתי משובים, והפגישות התקופתיות המשיכו כרגיל – הרגשתי גאווה אמיתית.

כישלונות? כן, הרגשתי כישלון כאשר מספר הנוכחים בפגישות הצטמצם. היו מצבים שהגיעו שישים ושבעים מתנדבים, אבל היו  גם מצבים שהגיעו פחות.  אני המשכתי לכבד את הנוכחים ולהשקיע במפגשים בבניית תוכן מכוון ותורם".

צפור קטנה לחשה לי שאת מתכוונת לעשות דוקטורט ביעוץ והדרכה להורים.

"עכשיו גרמת לי לצמרמורת. את מחזירה אותי בשנים כאשר סיימתי בהצטיינות תואר ראשון ושני, ואז המנחה פנה אלי ואמר: אילו ידעתי, באיזו רמה תהיה עבודת ה – M.A שלך, הייתי מגיש אותך לתואר שני ושלישי ביחד. זה משהו שזורם בעורקי, טיפול בילדים ובמשפחות עם בעיות קשב וריכוז והקשר שלהם עם ביה"ס. זה נושא כאוב שחייבים לטפל בו. כרגע לא נראה לי שבשנה הקרובה אעשה משהו בכיוון, אולי אקח קצת קורסים לנשמה, אבל אל תשכחי, לא עזבתי את "ידיד לחינוך" ואני עדיין לא יודעת איזה תפקיד מייעדים לי".

יונה, האם יש משהו שאת רוצה לספר ולא שאלתי אותך?

"כמובן, יש לי בעל מקסים, שני בנים ובת מוצלחים מאוד, נכדים ונכדות מקסימים. חשוב לי לציין שהסבים והסבתות היו חלוצים וכל הגברים במשפחתנו היו לוחמים ששרתו בצבא ובמילואים כל עוד הם נקראו".

אכן אשת חיל, אני מקווה שהמחליפה שלך תצליח להיכנס לנעלים הגדולות שלך.

"לכל אחד יש את הנעלים המתאימות לו.  אף אחד לא צריך להיכנס לנעליו של האחר".