הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

דבורה זיידנברג מבת ים, בת שבעים ושבע, 8 שנים ב"ידיד לחינוך"

"ידיד לחינוך ולילד"

מאת: צביה טולידנו

 

זה השם לעמותת "ידיד לחינוך" שמציעה דבורה – מתנדבת ותיקה מבת ים, בת 77.

"זה נכון שאנחנו ידידים לחינוך – אבל אני מוצאת שאני ידידה של הילדים, כשאני מגיעה לבית הספר אני מרגישה שבאתי לראות את החברים שלי".

קשה לעצור את שטף דיבורה של דבורה. הגענו לביתה, ריקה רכזת תקשורת בעמותה, יונה, הרכזת הישובית ואנוכי, צביה, כתבת העמותה בעיר בת-ים. ביתה של דבורה מטופח ומסודר, "אני מנקה בעצמי". קבלת הפנים הייתה מעל הצפוי. חיכה לנו שולחן עמוס כיבוד מעשה ידיה: עוגיות, בורקסים, מיני פשטידות – הכל בכלים נאים מפורצלן."אני בשלנית, זה המקצוע שלי. כנראה שבחרתי לעסוק באוכל בגלל מחסור ודלות שהיו בבית הורי. עלינו לארץ מרומניה כשהייתי בת עשר. היינו ניצולי שואה, ואני נאלצתי לעזור להורי בעבודות שונות. לא ביקרתי בבית ספר ומאחר ולא ידעתי קרוא וכתוב, בחרתי להתעסק בבישול".

דבורה נזכרת ומספרת לנו על ילדותה: "כשהייתי בת חמש, נכנסו הגרמנים לרומניה וגרשו אותנו מבתינו. העוני והרעב היו מנת חלקנו. במשך חמש שנים נדדנו ללא בית וללא בגד".

פתאום עולה חיוך נבוך על פניה, "אני נזכרת שרציתי נעלים. אמא לקחה מעיל ישן ומרופט ותפרה לי ממנו נעלים. 'אני לא רוצה את הנעלים האלה', בכיתי לאמא. 'אני רוצה נעלים מהחנות'.

'תראי לי עוד ילדה שיש לה נעלים כאלו מיוחדות ! תראי לי עוד ילדה שאמא שלה יודעת לתפור נעלים' מחתה אמא".

"אני גם זוכרת את הבובה שאמא תפרה לי מגרב ישנה", נזכרת דבורה בחיוך מבוייש.

"לימודים ואוכל, אלו שני דברים שהנחו אותי כל החיים. לימודים, כי, כמו שאמרתי, מעולם לא בקרתי בבית ספר, ואוכל, בגלל המחסור שהיה מנת חלקי בילדותי."

דבורה אישה קטנה ונמוכה. "אמא תמיד הצטדקה בפני: 'דבורה, את יודעה למה את נמוכה? כי לא היה לי אוכל לתת לך. איך תגדלי בלי אוכל?'".

"רק בגיל ארבעים", ממשיכה דבורה בסיפורה, "לאחר שנישאתי, הלכתי לאולפן כדי ללמוד לקרוא ולכתוב. שם כנראה התגלה אצלי כישרון למידה גבוה. 'דבורה, אולי תלמדי לבגרות? התריסה המורה באולפן'.

"בגרות? "אני כבר מבוגרת – אני לא צריכה בגרות".

"בלחץ מסיבי מתון למדתי לבגרות – קורס ועוד קורס, מקצוע ועוד מקצוע, ויש לי תעודת בגרות. התיאבון ללימודים הלך וגדל וכך בגיל שישים מצאתי את עצמי לומדת לקראת תואר ראשון".

בצעד קליל דבורה קמה מהכסא ומביאה מהחדר הסמוך את עבודת הגמר שלה לתואר ראשון. שלושתנו קמנו ועטנו על העבודה, אשר בסיומה דבורה קבלה ציון מעולה.

"תבינו", מסבירה דבורה, "זה לא היה כל כך פשוט ללמוד לתואר. חלק מהחומרים הם בשפה האנגלית, כך שנאלצתי קודם כל לקחת שיעורים באנגלית".

"דבורה, כל זה קרה בגיל שישים? קשה להאמין", אנחנו מעבירות בינינו את העבודה ומגלות התפעלות מהאישה המדהימה הזאת.

"תבינו", היא מוסיפה, "כל זה קרה לאחר שהתאלמנתי. הייתי חייבת למלא את החלל שנוצר. לבשל בבתים כבר לא היה לי כוח, ולכן הפתרון היה רק ללמוד".

אני מנסה להוביל את השיחה למטרה אליה הגענו.

דבורה, איך הגעת להתנדבות?

דבורה מחייכת חיוך ענק: "הא, זה סיפור יפה – בשנת 2007 שמעתי לראשונה על העמותה. הייתי במפגש עם יונה סלע, רכזת "ידיד לחינוך" בבת ים. היו שם עוד כשישה עשר מתנדבים. יונה הסבירה לנו את מטרת ההתנדבות – לעזור לתלמידים בלימודים. "אני לא מוכנה לעבוד עם ילדים דרדסים מפונדרקים, אני רוצה לעבוד בבית ספר רק במזכירות. ככה התחלתי, מתעסקת בניירת, בצילומים ובשיכפולים, עד שהגיע יום הזיכרון לשואה.

מנהלת ביה"ס בו התנדבתי, ביה"ס "הנשיא" בבת-ים, ידעה כי אני באה ממשפחה של ניצולי שואה, והיא שאלה אותי, אם אני מסכימה לספר את הסיפור האישי שלי לכלל התלמידים. מעניין שלא הייתה לי בעיה לעמוד בפני כולם ולדבר. אחרי הטכס נגשה אלי יונה ואמרה בקול תקיף: 'די עם מזכירות, את מתחילה לעבוד עם ילדים'. כשראיתי כי טוב והתחלתי ליהנות, שאלתי את יונה: 'איפה הייתם לפני שש שנים?'.

דבורה שוב מחייכת, "ומאז החיים שלי יפים ומלאים בתוכן. אני מאוד אוהבת את הילדים, במיוחד את אלה הזקוקים יותר מאחרים לחיבוק. ישנו הילד הקטן והחמוד שיש לו בעייה פיזית לא פשוטה ויש לו לפעמים רגעים קשים. אני אומרת לו: תסתכל לי עמוק בעיניים ותראה שאפשר להתגבר. הוא כל כך אוהב אותי".

או כמו הילדה שאמרה לי: 'אני מאוד אוהבת אגדות, אבל אין לי כסף לקנות ספר', ואני, בלי בעיה, הלכתי וקניתי לה ספר אגדות מהתנ"ך. הילדה הייתה מאוד מאושרת. כשבאתי לביה"ס כעבור שבוע, היא ניגשה אלי ואמרה: 'דבורה, אני מזמינה אותך לאכול איתי ארוחת בוקר'. הילדה הרגישה צורך להשיב לי. באתי לכיתה, ישבתי לידה והיא בצעה לשניים את פרוסת הלחם שלה ונתנה לי שניים מתוך ארבעת הענבים שהיו לה, ואז חשבתי לעצמי: דבורה, דלות זה משהו יחסי.

והנה אני נזכרת באותו ילד מקסים וצנום שהכריז בוקר אחד: 'דבורה, היום יש לי יום הולדת'. 'מזל טוב', אמרתי לו, 'אמא בטח תחגוג לך יום הולדת עם הכיתה', 'לא, מה פתאום? אמא צריכה את הכסף כדי לקנות לאבא סיגריות'. הרגשתי כאילו נעצו לי סכין בלב. בלי לחשוב פעמיים, יצאתי משטח ביה"ס, קניתי מעט ממתקים, חזרתי לכיתה והכרזתי בקול: 'ילדים, היום ל:א' יש יום הולדת, בואו נשיר לו'. לא היה יותר מאושר ממנו וגם ממני."

דבורה, אני מנסה לשאול שאלה, למה את חושבת שבאנו לראיין דווקא אותך?

"אולי בגלל שאני דברנית ומצחיקנית", אומרת דבורה מבלי להתבלבל. "אבל ברצינות", היא מוסיפה, "אולי בגלל שהזמינו אותי לשפיים"?

 מה עשית בשפיים?

 "יום אחד כשעבדתי בבית ספר "הנשיא", ביקרו בביה"ס דר' יוסי ורדי, ופרופסור

דוד הרמן, שניהם מעמותת "תובנות בחינוך". הם הביטו בי, נעצו עיניים ועקבו אחרי

בעבודתי עם אחד התלמידים. לא התייחסתי אליהם והמשכתי בעבודתי, ואז באחד מימי שישי, אני במטבח, מתכוננת לשבת, קבלתי טלפון ממנהלת ביה"ס: 'דבורה, פרופסור הרמן ראה אותך והוא רוצה לפגוש אותך'". דבורה נסערת, 'יום שישי? אני באמצע בישולים'.

 'דבורה, תלבשי עליך משהו. תוך פחות משעה את בחזרה בבית, אני באה לקחת אותך'.

לבשתי עלי איזו חולצה, לא משהו (אם הייתי יודעת), וירדתי לרכבה של המנהלת. לפתע אני מבחינה, כי אנחנו יוצאות מחוץ לבת-ים. 'מה קורה?' אני שואלת את המנהלת. 'אני לוקחת אותך לכנס של עמותת תובנות בחינוך בקיבוץ שפיים'.(נושא הכנס היה: "ביה"ס כמנוף לסגירת פערים חברתיים "– צ.ט )

מה אגיד לכם? הייתי בהלם ודאגתי מאוד לבישולים שמחכים לי. באולם היו כ-300 איש. דוד הרמן נגש אלי ואמר לי: 'דבורה, את עולה איתי לבמה'. אני על הבמה, כולם מביטים בי ובטח שואלים: 'מי זאת?' ואז פרופסור הרמן אומר: 'דבורה, ספרי לכולם מה את עושה בבית הספר.

אני? אני? 'אני פשוט מגלה לתלמידים את כל התשובות בזמן מבחן ואח"כ מחלקת להם סוכריות', אני מתלוצצת, ופרופסור הרמן שואל אם אפשר עכשיו חיבוק. אני נבוכה. 'בגלל אישה כמוך, היום אני פרופסור', והוא מחבק אותי בחום.

חייה של דבורה לא היו קלים ואינם קלים גם עכשיו. היא התאלמנה, עברה ארוע מוחי קשה וגם בקרב משפחתה לא כולם בריאים. למרות הכל, היא עושה ועוזרת לאחרים, מבשלת ואופה לאנשים במשבר, פשוט מתוך טוב לב.

"דבורה" אומרת לה יונה, "אמרתי לך מספר פעמים, את חזקה. לא כל אחד יכול לאסוף את עצמו ממשבר. ללמוד, להתנדב ולעזור".

עברו שלוש שעות מרתקות ואנו לקראת סיום הראיון.

דבורה, מה הוא הדבר הכי חשוב שאת רוצה שנדע עליך?

"בכל המצבים הכי קשים שהיו לי בחיים, הבית שלי תמיד היה בית למופת, תמיד היה פרח אחד באגרטל. לא יכולתי להרשות לעצמי יותר מפרח אחד. תמיד היה אוכל מבושל בסירים, בשלתי ממה שהיד משגת".

איך את מסכמת את חייך?

"אני תמיד שורדת, למרות הכל. מתנדבת, מבשלת למשפחה של הבן שלי, ונפגשת כל יום שני עם חברים מארגון יוצאי השואה".

איך את מסכמת את הראיון?

"שתדעו שהעונג הכי גדול שלי – זה המפגש השבועי עם הילדים".