הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

חמדה פנו-יצקן מיהוד מצאה חוברת שבין דפיה מודעה של "ידיד לחינוך" והצטרפה

מאת: פנינה עינב

חמדה, מתנדבת ותיקה ב״ידיד לחינוך״ וקודם לכן ב״זהב בגן״, התנדבה כל חייה ולמרות שהיא ״אינה מרגישה שהיא עושה באמת משהו״, כפי שהיא אומרת, היא מקבלת בחזרה אהבה מהאנשים סביבה, מהילדים ומהמורים. ״אהבת בית הספר והשכונה״, כך היא קוראת ליחס המחבק והטוב שהיא מקבלת כמתנדבת כיום.

ערב אחד, כשיצאה חמדה לקונצרט כמנויה בתזמורת הפילהרמונית, מצאה חוברת שבין דפיה הייתה מודעה של ״ידיד לחינוך״. כיון שהעזרה לזולת הייתה תמיד נר לרגליה, התקשרה למספר שהופיע על הדף ושם הפנו אותה ליפה בירותי, רכזת יהוד ואור יהודה.

מאז, עברו כבר שתים עשרה שנים של התנדבות בבתי ספר ביהוד.

חמדה מרגישה שארגון ״ידיד לחינוך״ תורם לקהילה, אבל קודם לכל הוא בעיניה כמו בית, ובו מפגשים וסדנאות המעשירים את הידע ופעילויות חברתיות ותרבותיות בשפע להנאת המתנדבים.

״זהו ארגון שמנוהל נהדר״ היא אומרת, ומוסיפה שיפה בירותי, היא רכזת נפלאה, רגישה ואוהבת, הדואגת לכל בעיה ומכירה כל מתנדב.

חמדה התקבלה בזרועות פתוחות בכתות א׳ של ביה״ס ״היובל״ ביהוד. היא רואה את הילדים הזקוקים לתמיכה ועידוד, ו״כשיש לילד מצב רוח, ודמעה יורדת על לחיו״, היא אומרת בהתרגשות, "אני מנשקת ומחבקת אותו ונותנת הרבה אהבה". הילדים והמורים קוראים לה ״סבתא חמדה״ גם בבית הספר וגם כשהם נפגשים איתה ברחוב או בחנות.

חמדה נולדה בבולגריה ועברה את השואה עם משפחתה בעיר המחוז – קרנובט. הילדים נאלצו אז להפסיק את לימודיהם ולעבור לכיתות נפרדות רק של יהודים. בנוסף, המשפחה אולצה לאחסן בביתם חייל גרמני, על פי פקודה, ודוקא היא ושני אחיה נקשרו לחייל שחילק להם שוקולד. כשהתחילו המשלוחים לגרמניה, אמה תפרה לכל ילד תיק קטן ובו אמרה שישימו חפצים היקרים לליבם, כיון שחשבו שהנה מגיע תורם והם ישלחו להיכן שהוא. למזלם, הצבא הרוסי התקרב והביס את הגרמנים והם נשארו בעיר.

ב- 1948 עלתה חמדה לארץ עם ניירות מזויפים, כיון שהיתה רק בת חמש עשרה וצעירה מדי כדי לנסוע לבד. היא הגיעה לישראל על אניה בשם ״קאפלוס״ שיצאה מחופי יוגוסלביה ונשלחה עם קבוצת נוער לעין חרוד. משם עברה הקבוצה לקיבוץ אשדות יעקב.

בגיל שמונה עשרה התגייסה לנח״ל ושרתה בכפר סאלד שבגליל העליון. משסיימה את שירותה הצבאי, לא רצתה ללמוד על חשבון הקיבוץ ונסעה לירושלים, שם גרו הוריה ושני אחיה שעלו גם הם אחריה לישראל. ולמדה בבי״ס לאחיות. בשעותיה הפנויות הצטרפה חמדה ל״שורת המתנדבים״ ויחד עם בן זוגה, משה, לימדה ריקודי עם במושבי פרוזדור ירושלים.

עבודתה הראשונה הייתה במחלקה הכירורגית לילדים בהדסה ירושלים. בינתיים עבדה חמדה משמרות רצופות כדי לאסוף כסף וללמוד בלט בסטודיו של הרקדנית רינה ניקובה. כעבור כשנה וחצי עברה ליפו, שם עבדה במחלקה לבריאות הציבור.

משה וחמדה נישאו ב- 1956 וגרו בבני ברק, שם נולדו שני ילדיהם ניר ויעל.

חמדה רצתה כל חייה ללמוד לנגן על פסנתר, אולם בבית הוריה הדבר לא התאפשר. כשנולדו ילדיה החליטה לקנות פסנתר לעצמה והתחילה לפרוט עליו בהנאה. אולם אז ניר, בנה, רצה גם הוא ללמוד פסנתר והיא נאלצה לותר למען הילד.

לאחר מות בעלה, והוא בן שישים ושלוש, עברה לגור ליד בתה יעל ביהוד. כהרגלה לעזור ולהתנדב – היא הצטרפה לעמותת ״זהב בגן״ וארבע שנים היתה נכנסת לגן הילדים שליד ביתה של הבת ועוזרת לגננת להעביר את יום הלימודים בגן. היום, כאמור, היא מתנדבת ב"ידיד לחינוך".