הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

חיוך מסוים – על מפגש שהיה לי עם תלמיד מכתה ב'

מאת: צביה טולדנו

כל השבוע התפתלתי במחשבות על המפגש הזה שהיה לי עם תלמיד בכתה ב'.

אחרי חופשת פורים נכנסתי לכיתה ב' ממנה אני מוציאה תלמידים ללימוד או לשיחה. כל התלמידים ישבו קשובים. דובי בצבע וורוד נע בין התלמידים. כל תלמיד שהדובי הגיע אליו יכול היה לספר את חוויותיו מחופשת הפורים.

הדובי הגיע לאחד התלמידים שאני מלמדת, והמורה אמרה: "מה אתה יכול לספר לחברים? היכן היית? איך בילית?" התלמיד נאטם ונסגר, לא פצה פה ולא השמיע ולו הגה קטן.

הבחנתי במבוכה שלו ואמרתי למורה בקריצה: "טוב, חבל על הזמן, באתי ללמד ולא לשמוע חוויות".

הייתי חדורת מטרה להוציא מהילד את מה שלא רצה לספר.

ספרתי לו איך אני ביליתי ולמה התחפשו הנכדים שלי ואז שאלתי: " למה התחפשת?"

חיוך גדול התפשט על פניו והוא ספר לי : אבא ואמא קנו לי את התחפושת, בעצם אמא נתנה לאבא כסף, ואני הלכתי עם אבא לבחור תחפושת", " את יודעת? אבא ואמא ברוגז, הם לא גרים ביחד, אני גר עם אמא, אבל בפורים ביליתי עם אבא". אמרתי: "אם כך, כן בילית בפורים, למה לא ספרת לכולם את החוויות שלך?"

" אף אחד בכיתה לא צריך לדעת שההורים שלי נפרדו", הוא ענה ואז הייתה שתיקה. נאלמתי דום אבל הרגשתי שעלי להעלות חיוך על פניו.

"אתה יודע? אני חושבת שאתה מקבל פינוקים כפול מכל ילד אחר". "נכון מאוד" ענה לי, "אבל בגלל שאמא ואבא קנו את התחפושת בשותף - אולי הם גם ישלימו". איזו תמימות יפה ומרגשת.

ואז התפנינו ללמידה.