הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

הנרות הללו הזדמנות למבט קצת אחר על אור ועל נרות

הניה קמיר

דברים שכתבה חמותי, חיה קצ'קה גליקליך, זיכרון ילדות על חינוך לאור נרות באוקראינה, אחרי מלחמת העולם הראשונה

לא על הנרות שאנו מדליקים לזכר הנס הגדול, שהיה בבית המקדש עם כד השמן הקטן, אני כותבת את השורות האלה. זה קרה כבר לפני מאות שנים, ודורות שחיו לפנינו הקדימו לכתוב על הנסים. אבל בסיפור שלי אני נזכרת בנרות הקטנים שהאירו לנו, ילדי בית הספר העממי, בשעת קריאה וכתיבה, בזמן השיעורים עם המורים שלנו. היה זה תכף אחרי מלחמת העולם הראשונה. החיים חזרו לאט־לאט למסלולם. אנשים התחילו לעבוד, נפתחו חנויות, אבל בתי הספר עממיים לא היו עוד. היו רק בתי־ספר תיכוניים פרטיים, שם למדו רק ילדים של הורים עשירים. אז התחילו מוסדות החינוך האידישיים בעזרת "הג'וינט" לדאוג לילדי "עמך", והקימו בתי־ספר עממיים על שם שלום עליכם ו־י"ל פרץ.

השפה העיקרית הייתה יידיש. למדו גם רוסית ופעם בשבוע עברית. אותי רשמו לבית ספר על שם י"ל פרץ. עברתי בחינה והתקבלתי לכיתה השנייה. את ההשכלה היסודית רכשתי מאחותי הבכורה אסתר ז"ל. אני עדיין זוכרת כמה שמחתי ללמוד בבית הספר. בשנה הראשונה למדנו כרגיל בשעות הבוקר, בבניין גדול ויפה, כנראה שכור, ובשנה השנייה עברנו לבניין של תלמוד־תורה שהיה שייך לקהילה היהודית, ולא היו צריכים לשלם שכר דירה. למדנו אז במשמרת שנייה כי בשעות הבוקר למדו ילדי תלמוד־תורה.

המוסדות דאגו לנו מאוד. כל יום לפני הלימודים קיבלנו ארוחה חמה. דאגו לנו לספרי לימוד ולכל צרכי הכתיבה. מדי פעם שלחו לנו מאמריקה בגדים חמים לחורף. כמובן, לנזקקים. רק למאור בערב היינו צריכים לדאוג בעצמנו. המנהל והמורים הציעו לנו להשתמש בנרות. אני זוכרת כמה קשה היה לזכור כל יום להביא נר מהבית. ישבנו אז שלושה ילדים על ספסל. אחד מאתנו היה מביא נר, מדביק אותו באמצע השולחן וככה כתבנו, קראנו ולמדנו בהתמדה. היינו צריכים לדייק. כל אחד מאתנו נדרש להביא נר כשהגיע תורו. שמרנו גם שהנר חס וחלילה לא יתהפך על המחברת או על הספר. אפילו על השולחן של המורה שלנו דלק נר. יצאתי פעם לכתוב על הלוח, המורה קרא לי לכתוב תרגיל בחשבון. כשגמרתי והמורה אמר לי לשבת במקום, לא מיהרתי, עמדתי עוד כמה דקות והתבוננתי במראה הכיתה, היה נעים לראות על כל שולחן נר, ממש ים של נרות. זה עשה עלי רושם של מערה קדושה, כמו שקראנו בסיפורי ילדים.

פעם בשבוע היה לנו שיעור זמרה. המורה שלנו, ירובסקי ניגן בהרמוניקת יד ואנחנו שרנו אחריו. נזכרתי. היה זה פעם בזמן הסתיו. בחוץ ירד גשם והיה קר וחושך. אנחנו בכיתה שרנו את שירת הסתיו; איך נגמר הקיץ, בא הסתיו השומם, הפרחים נבלו, העצים בשלכת, הציפורים עזבו אותנו ועפו לארצות החמות. הכול יחד כל־כך התאים למצב־רוח שלנו, לאור העמום של הנרות ולטפטוף הגשם על השמשות. אני חושבת שזה השאיר לכל אחד מאיתנו רגש מיוחד בלב שקשה לשכוח.

כשרק שמענו את הצלצול, כולנו כמו התעוררנו. מיהרנו לאסוף את הספרים והמחברות, התלבשנו מהר ויצאנו לדרך הביתה. המורים היו נשארים עד שהתלמידים עזבו את בניין בית הספר. בפרוזדור ובמדרגות היה חושך, וגם כאן היינו מאירים את הדרך עם נר. וככה בחבורות, היינו חוזרים יחד הביתה, למרות הכול עליזים ושמחים. בלי להתחשב בקור, בגשם וברטיבות שחדרה לנעליים. כמעט כל אחד מאיתנו סבל. בבית, על יד תנור חם, היינו מייבשים את הגרביים שיהיו יבשים למחרת היום.

בכל זה אני נזכרת עכשיו בגעגועים, לזמנים ההם, לימי ילדות, שלמרות הימים הקשים שעברו עלינו, נראים לי כחוויות מאוד נעימות.