הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

היום ערב יום העצמאות ה-69 למדינת ישראל, איפה היינו היום לפני חמישים שנה?

הניה קמיר מצוות התקשורת מזמינה אתכם לספר את סיפורכם. היכן הייתם אתם בערב יום העצמאות ובערב מלחמת ששת הימים לפני חמישים שנה.

אפשר ורצוי לספר גם לתלמידים.

הזמנתי את דוד שותפי לחיים להעלות זיכרונות.

דוד ואני, חברים, שנה ראשונה בהוראה, בוגרי ביולוגיה של אוניברסיטת תל אביב. דוד מורה במדרשת שדה בוקר ואני מורה בבית ספר תיכון בקרית מוצקין.

ערב יום העצמאות, צוות עובדי המדרשה מתכנן ירידה לאילת, ודוד מזמין אותי לחגוג את החג עם חבריו באילת.

באילת התמקמנו בבונגלו'ס על שפת הים ויצאנו להסתובב בעיר. שלא תטעו...זאת לא אילת של היום, העיר הייתה ריקה...לא היה מה לעשות בעיר, לא ריקודים ולא זיקוקים. חזרנו לחוף ועשינו קומזיץ. התיישבנו במעגל סביב האש וסיפרנו סיפורים. כל אחד התבקש לספר סיפור מעברו, חוויות מלחמה.

דוד זוכר את הספורים:

ישבנו סביב המדורה, מורות ומורים בכול הגילים. המבוגר בינינו היה פנסיונר שהתנדב להמשיך וללמד במדרשה; הצעירות ביותר היו מורות חיילות. הניה ואני היינו בין הצעירים, הניה בת 21 ואני בן 24.

ראשון סיפר ד"ר בנימין ברנר, אחיו של הסופר, שסיפר על חוויותיו בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה. מסיפורו הבנתי כי עיקר משימותיהם היו דיכוי מהומות של ערבים, אך חשיבותם של הגדודים הייתה בעצם קיומם – קיומו של כוח צבאי עברי ראשון בעת החדשה.

שני סיפר שאר יישוב אולסוונגר ששימש כמתורגמן בארץ בזמן מלחמת העולם השנייה וסיפורו נסב על משפט של איש מחתרת (איש ההגנה).

האחרון, יהודה יונגמן, היה היחיד מבין היושבים סביב המדורה שהשתתף בקרבות קשים בעת מלחמת השחרור. תחילה סרב לספר את סיפורו, אך לאחר הפצרות נעתר. בדרכו השקטה תאר יהודה את חלקו בשיירת נבי דניאל שהביאה הספקה לגוש עציון ובדרכה חזרה נחסמה על ידי הערבים. הוא תאר את תחושת האופוריה כשיצאו בעשרות משאיות לעבר גוש עציון ואת התחושה הקשה כשנאלצו להתגונן, חלקם ללא נשק. מבין הלוחמים נהרגו 15 ועשרות נפצעו.

לי לא היה סיפור לתרום. עדיין לא השתתפתי במלחמה, אך פרט זה תוקן כשלושה שבועות לאחר מכן. ומאז הפכתי שלא ברצוני לבוגר מספר מלחמות. צברתי סיפורים אך אין לי כול רצון לספר אותם.

למחרת עשינו את דרכנו חזרה לצפון. כשהגענו למצפה רמון נפתחו ארובות השמים וגשם זלעפות ירד עלינו. אנחנו בבגדי קיץ קלים נרטבנו עד לשד עצמותינו.

הגענו הביתה לחולון והצטרפנו לבני המשפחה שישבו סביב הרדיו והאזינו לפסטיבל הזמר המפורסם מירושלים. מי בכלל זוכר את השיר שזכה במקום ראשון בתחרות? השיר שזכה באמת היה "ירושלים של זהב" של נעמי שמר בפיה של הזמרת החיילת שולי נתן.

מצב הרוח החגיגי השתנה עוד באותו ערב, כששמענו את החדשות. משהו קורה בדרום. כוחות צבא מצריים עברו במפגן ראווה דרך קהיר ונכנסו לחצי האי סיני. הכניסה של כוחות צבא מצריים לסיני הייתה התגרות וחייבה את ישראל לכוננות צבאית.

למחרת, כשדוד חזר למדרשת שדה בוקר חיכה לו שם מברק: הזמנה למילואים! התחילה תקופת הכוננות שנמשכה שלושה שבועות.

דוד נזכר:

לא אתאר את כול התקופה אלא את ימיה האחרונים. בראשית יוני, ביום חמישי הגיע משה, סמל המחלקה, שהיה כול יכול בגדוד, והודיע שיש באפשרותנו להוציא חייל לחופשה (מאוחר יותר התברר לנו שזה היה תרגיל הטעייה מול המצרים, כול היחידות הוציאו חיילים לחופשה). הסכמנו להוציא את אחד החיילים שימים ספורים קודם לכן נתקף בחרדה, התקף שנמשך שעות ארוכות. הייתה כמובן התנגדות לכך. היו שטענו כי צריך להוציא לחופשה את בעל המשפחה הגדולה ביותר. בסופו של דבר הכריע סמל המחלקה לטובת החייל שעבר התקף חרדה.

בשבת, בשלושה ביוני יצאנו לתרגילי ריענון. בראשיתם של התרגילים קיבלנו הרצאה מסגן אלוף שטען שאסור לנו להיתפס לשאננות. המצרים, כך אמר, מנצלים את ההמתנה שלנו לטובתם ובכול יום מוסיפים שדות מוקשים שבסופו של דבר יקשו עלינו את הפריצה לסיני. לאחר ההרצאה יצאנו לתרגול, אך תוך דקות התקבלה הודעה לחזור לגדודים. מישהו קרא לעברנו: "בהצלחה חברה" והבנו שמשהו גדול עומד לקרות.

בגדוד נערכנו לכניסה לסיני וביום שני בבוקר חצינו את הגבול. את פנינו קדמו חיילי הנדסה קרבית שפינו מוקשים וסללו דרכים למעבר כלי הרכב. ברקע שמענו בקשר גדוד טנקים הכובש מתחם מצרי וחייכנו בסיפוק. בהמשך ראינו לראשונה חיילים מצרים שבויים, יושבים על הארץ והעליבות נשקפת מפניהם. אחד השומרים חייך אלינו והצביע בהנאה על השבויים. אני הרגשתי שלא בנוח. קשה היה לי לראות אנשים בעליבותם גם אם הם אויבים.

אני חזרתי ללמד את תלמידי בקרית מוצקין.

המתח היה יומיומי. הקשבנו לחדשות ולפרשנויות וידענו שזה יכול לקרות בכל יום ובכל רגע, ולמרות זאת...

יום שני בבוקר ה-5.6.1967, אחרי סוף שבוע בחיק המשפחה בחולון, אני באוטובוס בדרכי לעבודה.

האוטובוס לקריית מוצקין שעובר דרך חיפה, עוצר כדרכו בתחנה בהדר הכרמל, עושה הפסקה, מוריד נוסעים, מעלה נוסעים וממשיך בדרכו. באותו בוקר, כשהאוטובוס עצר בתחנה, הפתיעו אותנו צפירות עולות ויורדות...הכינו אותנו לרגע הזה ובכל זאת הופתענו. הנהג מסתכל על הנוסעים, הנוסעים מסתכלים על הנהג וזה על זה ומתלבטים. מה אנו אמורים לעשות? לרוץ למקלט? להישאר במקום? הנהג עשה החלטה: אני ממשיך. מי שרוצה שיעלה לאוטובוס. כל הנוסעים עלו לאוטובוס והמשיכו בנסיעה. בדרך שמענו חדשות: צהל פתח במלחמת מנע, כוחותינו עברו את הגבול לסיני וכו' וכו'. כל הדרך בכיתי. רצו לי בראש תמונות חבריי וקרובי משפחתי המגויסים. היה ברור לי שגם אם ננצח במלחמה יהיה לה מחיר ויהיו קורבנות. כשהגעתי לבית הספר פגשתי תלמידים שחפרו שוחות ליד בית הספר. הזוי!

כידוע המלחמה נמשכה ששה ימים בלבד והניצחון היה מרשים והכניס את כולנו לאופוריה.

לשמחתנו, דוד חזר מהמלחמה ומהמילואים בערב חג השבועות וקבענו תאריך לחתונה: 15.6.1967.

כל החברים ממדרשת שדה בוקר הגיעו לשמוח בשמחתנו. היה שמח אבל גם קצת עצוב. השכול לא פסח גם על משפחתנו. יעקב זהר, בן דוד של דוד שהיה גם חבר קרוב נהרג בקרב על הגולן.

אז כן, הקיץ אנחנו חוגגים 50 שנות נישואים, ובתוכם: שלושה ילדים וחמישה נכדים שהבכור בהם משרת בצה"ל.

מייחלים לשלום!