הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך
להשארת פרטים לחץ כאן

הזמנה לתרום

הינך מוזמן/ת לתרום לעמותת ידיד לחינוך
לתרומה לחץ כאן

הגיגים בעקבות שני הפרקים הראשונים בסידרה 80 וארבע, המשודרים בימים אלה ב"כאן 11", ומהו הקשר ל"ידיד לחינוך?"

מאת: ריקה שפרינצק

כל מי שצופה בסידרה 80 וארבע (בני שמונים ובני ארבע), המשודרת ב"כאן 11", אינו יכול שלא להתרגש מהקשר המקסים שנוצר בין הקשישים המשתתפים בתכנית לילדי הגן שפוגשים אותם לאורך שישה שבועות.

לראות את האור שניצת בעיניהם של הקשישים שהיו קודם כבויים או סגורים בתוך עצמם, זו חוויה מיוחדת. הילדים מכניסים אור ושמחה בקשר הזה. לרגעים הופכים הקשישים לילדים, והילדים, ככל שהם מכירים את הקשישים, חשים סוג של אחריות מול הקשיים שאחדים מהקשישים חווים. בחיבור בין שתי הקבוצות, נתרמו מאד כולם, גם הילדים וגם הקשישים.

למה אני מביאה את הדברים האלה כאן?

אנחנו, מתנדבי "ידיד לחינוך" עובדים עם ילדים, עוזרים להם, מחזקים אותם, והם מחזירים לנו אהבה. יש דברים שאנחנו מלמדים אותם ויש שהם מלמדים אותנו.
הקשר הזה שנוצר בינינו לביניהם אין לו שיעור. כל כך הרבה עדויות וציטוטים שלכם, המתנדבים, מופיעים כאן באתר, על מה שעושה לנו הקשר הזה מעבר לתרומה שלנו ומה שאנו עושים למענם.

להלן רק כמה דוגמאות משלנו:

בביה"ס יזרעאליה, שבחיפה, נשאל אחד הילדים, בן התשע,: "מה פנחס עושה לך?", והילד השיב: "הוא מלמד אותי לחיים".

לעיתים יש מקרים מאוד מיוחדים ומרגשים, שערכם לא יסולא בפז, אומר שי מאיר מנס ציונה. הוא מספר על ילדה שנזקקה לתמיכה מאוד מיוחדת. הוא התחבר ותמך בה. באחד הימים הרגיש לפתע בדרכו מהשער לכיתה, יד קטנה עוטפת את ידו. איזו התרגשות! שי מציין ש"אין כמו דבר כזה". פעמים רבות הילדה כבר לא נזקקה לכך, שהמחנכת תקרא לה לצאת מהכיתה כדי ללמוד. היא כבר הייתה מוכנה, אבל היא עמדה וחיכתה לו. "זה ממש מרומם את הלב" אומר שי.

על יוסי פינצבסקי מלוד אומרת ילדה: "אני אוהבת אותו כי הוא כמו אבא שלי", וילד אחר אומר: "אני מחכה לו כל יום ליד השער בבית-הספר ואם הוא לא מגיע אני עצוב".

י' מגבעתיים אומר על דורון מאליס: "הוא חבר לכולם. הוא מתייחס אל כולם כשווים. כשנסע לחו"ל, ילדים התקשו בלעדיו, וכשחזר אפילו הביא לנו מתנות".
ו-ע' מוסיפה: "אני מרגישה שבשבילי דורון הוא סבא נוסף. אני יכולה לספר לו דברים אישיים".

אז אנחנו ב"ידיד לחינוך" איננו פרוייקט חד פעמי של טלוויזיה, אנחנו לא מחכים שיזמו לנו מפגשים. כן, אנחנו תורמים הרבה לילדים שבמערכת החינוך. הניסיון שלנו, הידע שרכשנו במשך השנים, אין לו תחליף, ואנו מעניקים אותו לילדים, גם לילדינו ונכדינו הפרטיים, וגם לילדים אותם אנו פוגשים בבתי הספר, והם, הילדים מעניקים לנו מתנה בכך שבזכותם אנו הופכים להיות שמחים יותר וצעירים יותר כשאנחנו בחברתם, וזה כל כך חשוב ומכניס מהות חדשה לחיינו. את הפרוייקט הזה התחלנו לפני 11 שנה, ומאז הוא הולך ומתרחב.

לקישור לקטעים מתוך כתבה בנושא "80 וארבע" שהתפרסמה ב"הארץ" ובה מרואיינת מיטל בבילה שערכה וביימה את הפרוייקט. לחץ כאן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מה קורה כאשר פותחים גן ילדים בדיור מוגן?

מאת: איתי שטרן, עיתון הארץ 26.10.19  ( כאן מובא החלק הראשון של הכתבה)

התוכנית "80 וארבע", שמפגישה בני 80 ו-90 עם ילדים, שופכת אור על הבדידות, וגם הגאווה, של זקני השבט. "הילדים שחיבקו אותם בסוף היום החיו אותם", מספרת הבמאית מיטל בבילה. "הבידוד החברתי שלהם נורא גדול"

השורש ר.ג.ש, על הטיותיו השונות, סובל מאינפלציה קיצונית בשנים האחרונות. ההצפה של מסכי הטלוויזיה בתוכניות ריאליטי, על הדרמה האנושית המלאכותית שנמזגת מהן, בשיתוף פעולה עםהרשתות החברתיות, שהפכו את הרגש למלך האולטימטיבי של השיח, יצרו מצב שבו ה"רגש" נהפך לקלישאה חבוטה. והנה, בכל זאת, אחת לכמה זמן מגיעה תוכנית שמצדיקה את השימוש בשורש השחוק. "80 וארבע", פורמט בריטי שעבר גיור וישודר החל מהערב ב"כאן 11 "פועל על כל חזיתות הלב: במשך שישה שבועות פעל גן ילדים בדיור מוגן, שהפגיש בני 80 ו–90 עם ילדים בני ארבע.

המפגשים הללו, על הפן יוצא הדופן שבהם, חוללו מהפכות קטנות וגדולות — הן אצל זקני השבט והן אצל עוללי הגן.

התמונה שנפרשת ב"80 וארבע" מניחה תשתית חברתית חדשה. מחד, הזקנים (כינוי שהם אימצו בחום) ומדים לקבל חיבוק מחדש, להיפתח לחוויות רגשיות ופיזיות ולפעול לשיפור הזיכרון. הילדים, לעומתם, לומדים לפתח אמפתיה לאחר, מגלים אוזן קשבת וחמלה מצד דרי הדיור המוגן. הגיבורים כאן, באופן כמעט חסר תקדים למסך הטלוויזיה, עוברים בחלקם את גיל הגבורות. אידה גנץ, למשל, היא בת 93 שמספרת בכנות כיצד נותרה לבדה כשילדיה ונכדיה עברו לגור בארה"ב לפני עשרות שנים. או ישראל הופמן, בן 90 ,שמספר בכנות שוברת לב על האובדן של אשתו, עמה חי ב–63 השנים האחרונות וכעת חפץ ביצירה של חיים וקשרים חדשים. או אלוש פרץ, גיבור טלוויזיוני של ממש, שמספר על כאבי הפרידה מהמשפחה ועל המחשבות האובדניות שלעתים תוקפות אותו.

יש לך מישהו

מתהדרת התוכנית באיזו נימה אופטימית שמתגבשת ככל שהמפגש של הזקנים והילדים הולך ומתהדק.

מיטל בבילה שערכה וביימה את הפרויקט הטלוויזיוני בן שבעת הפרקים, הגיעה למפגש עם הזקנים מלאת סקרנות. "לא אגרר פה לקלישאות אבל זו באמת היתה עבודה עם הלב. היה לי תענוג", היא אומרת בהתרגשות ניכרת, גרונה חנוק מעט. "ביום הצילום האחרון, קצת צבט לי בלב שזה עומד להיגמר. אהבתי שהיתה לי סיבה לבוא לשם. ישבתי במרפסת ונזכרתי שכשהייתי ילדה בכיתה ד', הייתי הולכת הרבה לספרייה העירונית והיה שם מתנדב ניצול שואה, שהיה עוזר לי המון. זה עשה לי טוב להבין שגם לי, כילדה, היה מישהו כזה. ילד אף פעם לא שוכח מבוגר שהכיל אותו הקדיש לו ונתן לו מקום. כשמבוגר מנהל עם ילד תקשורת בגובה העיניים, זאת חוויה חשובה ואפילו יקרה לילד".

תחילת העבודה על התוכנית התרחשה כשעמית סטרטינר, מנכ"ל חברת "יולי אוגוסט הפקות", הראה לה את הגרסה הבריטית של התוכנית. "הרגשתי שזה משהו שאני לא יכולה לתת לאף אחד אחר לעשות. יש משהו בזה שגם הילדים וגם הזקנים מביאים את עצמם בצורה נטולת עכבות. אתה לא יכול לצפות מה הם יגידו. אי אפשר לתסרט את זה. ואז בעצם היה צריך לחשוב איך עושים את זה בארץ". סטרטינר, ששימש כמפיק ועורך אחראי של הפרויקט, החליט להוציא אותו לפועל. גם הוא ידע שהטלוויזיה, כמו עולם הבידור, לא ששה לתת זמן מסך לזיקנה וזקנים, אלא אם יש דיווח על ניצולת שואה שנשדדה לאור יום.

המלה הזו, "זקנים", נתפסת לא פעם כמלת גנאי ובכל זאת בחרתם להשתמש בה בתוכנית. היתה התלבטות בעניין?

"לפני שהכרתי את הדיירים שאיתם עבדנו, חשבתי שזו מלה מעליבה אבל דווקא עליזה, אחת הזקנות שפגשתי שם, אמרה לי די בהתחלה לא ללכת על קצות האצבעות ושזו המלה להשתמש בה. שהם לא רואים בזה קונוטציה מעליבה. למעשה, בתרבות הצעירה יותר, משתמשים במלה הזו כמשהו בעייתי, אבל בפועל הם עודדו אותי להשתמש בה. הם גאים בזיקנה שלהם".

ילדים וקשישים הן אוכלוסיות פגיעות שאינן מודעות בהכרח להשלכות הכרוכות בהשתתפות בתוכנית טלוויזיה. לא חששתם שזה ייתפס כמעשה נצלני?

״כשהעשייה שלך לא נצלנית, אתה לא יכול להרגיש נצלן. התייחסנו להפקה הזאת ברגישות שיא ובהבנה עמוקה לצרכים של שתי האוכלוסיות. בדקנו את עצמנו המון, התייעצנו עם פסיכולוגים ואנשי מקצוע לשתי האוכלוסיות, ומעל הכל והכי חשוב — וידאנו עם אנשי המקצוע אם נעשה את הדברים נכון, התרומה לזקנים תהיה עצומה וגם הילדים ירוויחו מזה".

הזקנים שליהקתם אינם סיעודיים. יכול להיות שחסכתם לצופים מבט על זיקנה קשה, מעליבה, אכזרית אפילו?

"לרוב הזקנים שליהקנו יש הגבלת תפקוד מבחינת ניידות ויציבות. ממוצע הגילים שלהם ממש גבוה. יש שם לא מעט אנשים בני 90 .יש לנו שני גיבורים בני 93 .זה נכון שאין ממש זקנים על המסך וגם ברחוב הם לא ממש נוכחים. ילדים בטח לא פוגשים זקנים בגילים הללו כי סבים וסבתות שלהם לרוב צעירים הרבה יותר. מה שיפה זה שאתה יכול לפגוש איש כמו ישראל, בן 90 ,שאומר שיש לו רצון ליצור חברויות חדשות אחרי שאשתו זה יותר מ–60 שנה מתה לא מזמן. מה שאני חיפשתי בתהליך הזה זה אנשים שיכולים לבטא בצורה רגשית ואישית את מה זה אומר להיות זקן במדינת ישראל ב–2019 .תחושת הבדידות הזאת היא די גורפת. המשפחות בארץ הן לא משפחות נוטשות לרוב, אבל הבידוד החברתי של הזקנים נורא גדול. לא הייתי מספיק מודעת לזה בעצמי. שמע, כולנו נופלים ביחס שלנו לזקנים. אם נניח אדם זקן הולך לרופא והבן שלו מלווה אותו לשם, הרופא ידבר קודם לבן  יתעלם מהזקן.הם הופכים להיות שקופים וזה משפיע מאוד עליהם. בן אדם יכול לא לצאת מהבית שבוע. כשראיתי איזה ערך היה לזה שילדים באו לחבק את הזקנים בסוף היום, זה משהו שמחייה אותם".

הצפייה בתוכנית מעלה רגשות עזים. בכיתי כל חמש דקות מול המסך. איך היה לך לביים אתזה? לא הוצפת על בסיס יומיומי?

"פעמים רבות הזקנים אומרים שהפחד הכי גדול שלהם קשור במוות. הם רוצים למות מיתת נשיקה ולהישאר צלולים עד הסוף. לי זה צבט מהמקום שבו אמא שלי מתה כשהיא היתה צעירה יחסית. היא היתה בת 65 ומתה לפני שנתיים. ציער אותי שהיא לא זכתה לזיקנה הזאת. גם הבדידות של אבא שלי מאז שהיא מתה נגעה לי. זה בכלל עוזר לך להבין את ההורה שלך. אתה מתייחס הרבה פעמים להורים עם המון ציפיות ופחות כבני אדם נטו ודרך המפגש עם הזקנים, זה משנה אותך. זה אגב קרה לכל הצוות. רבים מהם היו חוזרים אחרי סוף שבוע ואומרים שהם פתאום בילו יותר עם ההורים שלהם. דיברו איתם אחרת. זה משפיע".

איך היתה התגובה הראשונית של הזקנים? הרי ילדים בגיל הזה תזזיתיים וחסרי סבלנות.

"הילדים התרגשו מאוד מהמפגש. הגנן שלהם, גיל, התקשר אלי מהדרך וסיפר שהם לא ישנו כל הלילה לפני. גיל עשה עבודה מדהימה בחיבור את שתי הקבוצות. ברגע שהילדים הרגישו נינוחים הם התחילו לבקש מהזקנים לשתף פעולה. אז, למשל, יכול להיות רגע שילד אומר לאחד הזקנים 'בוא תרד לשטיח ותשחק איתי' — אבל הזקן לא יכול, והילד לומד להתחשב באחר".

איפה באה לידי ביטוי ההתפתחות של הילדים בעקבות המפגש עם הזקנים?

"בפרק השני יש מעין משחק זיכרון בו הם הולכים בזוגות בתוך מבוך אחרי שניסו ללמוד אותו מראש בעל פה. כל זקן צוות לילד והילדים רצו מהר כי הם רצו לנצח, אבל אז רואים איך הם לומדים לחכות ולתת יד וזה הופך למשהו שיותר חשוב מניצחון במשחק. גם כשילד צריך להסביר את עצמו ולחזור על דבריו כמה פעמים למישהו שלא שומע כל כך טוב זה מעשיר את יכולת הביטוי שלו. גם לזקנים, שהזיכרון שלהם לטווח קצר בעייתי. את החוויות עם הילדים, הם זכרו".

מה קורה אחרי שהפרויקט נגמר? לא נוצרה תחושה קשה של ריקנות?

"זה משהו שהעסיק אותנו כל הזמן. אני יכולה להגיד שקיווינו שהם ירצו לשמור על הקשר הזה ויצליחו בכך וזה גם קרה. בכלל, הייתי שמחה שהסדרה הזו תניע לפעולה כך שהניסוי הזה יהפוך למשהו רחב הרבה יותר. ההורים של הילדים היו מרוצים מאוד ממה שהם חוו תוך כדי התהליך. היו ילדים שבאו גם אחרי שעות הצילומים לבקר את הזקנים שהם פגשו בבקרים. זה דבר שקרה מעצמו".