הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

האוסקר בדרך

המתנדבת יְאורָה ממרחב השרון, החליטה לעשות סרט עם תלמיד, למרות שלא למדה אף פעם קולנוע

יְאורָה, מתנדבת בביה"ס "אור השרון", ב"תנובות" במרחב שרון מספרת:

"אני מתנדבת כל יום שלישי, למשך יום שלם. באחד הימים כשהגעתי להתנדבות, נתבקשתי לחרוג מתכניתי ולהצטרף לאוטובוס שיצא עם תלמידים לפעילות מחוץ לבית הספר.

כשעליתי לאוטובוס, התיישבתי על אחד הספסלים האחוריים על יד "התלמידים הגדולים" מכתה ו', שם תוך כדי נסיעה ובדיחות, התרברב בפני תלמיד אחד שלא ידעתי את שמו ואמר: "אני אהיה פעם גדול וחשוב, ואת עוד תשמעי עלי כשאקבל פרס נובל או פרס אוסקר".

שאלתי אותו: " על מה ולמה מקבלים אנשים פרסים אלה?"

בעודו חושב ומנסה לענות תשובה, חשבתי על פרס האוסקר. אינני יודעת מניין שאבתי אומץ ושאלתי אותו אם פרס האוסקר הוא אתגר בשבילו.

פרס נובל ירד מסדר היום, אך פרס האוסקר הצית את דמיוני.

שאלתי אותו: "מוכן לעשות איתי סרט?" עיניו נצצו והוא השיב בחיוב ואפילו בהתלהבות.

בהמשך הנסיעה ניסיתי להסביר לו, שמדובר בעבודה קשה שתתמשך על פני כל השנה ונדרשת כאן השקעה עצומה.

המתנדבת יאורה מימין עם חברותיה המתנדבות

העליתי את הצורך באישורה של המחנכת. ההתלהבות הייתה גדולה. ברגע שהגענו לביה"ס, רץ התלמיד אל המחנכת וסיפר לה על ההחלטה המשותפת שלנו.

כשהגעתי אני לספר לה ולבקש את אישורה, היא פרצה בבכי, ובהתרגשות אמרה לי שמבלי לדעת, בחרתי את התלמיד הכי מאתגר, תלמיד שזקוק לחזוק חברתי בכתה. הוא בא מרקע קשה מאד, יש לו קשיים רבים, והבחירה שהנסיבות יצרו, אין טובה ומוצלחת ממנה.

אני חייבת לציין שאין לי כל ידע מעשי בנושא קולנוע וסרטים.

המחשבה שלי התמקדה בדרך בה אוכל לייצר תהליך, ולנצל את ההזדמנות שנוצרה לחולל אצל הילד הזה חוויה חיובית ומחזקת.

התחלנו להיפגש פעם בשבוע ולשוחח על הסרט והעלינו רעיונות, כיצד יהיה ניתן ליצור סרט בידע ובתנאים הקיימים. הגדרנו מה יהיו השלבים הבאים, ואיך תתנהל העבודה.

נתתי ל"שותף" שלי את האפשרות לבחור נושא וליצור את הסיפור. הוא בחר סיפור מחיי היומיום שלו, הקשור למשחק כדורגל.

בכל שבוע אנחנו מתקדמים לאט. בהדרגה התחלתי לשמוע על שינויי בהתנהגותו ועל שינוי בכל התנהלותו בבית הספר.

המורים המקצועיים מעידים, שהוא החל להיפתח, ביטחונו העצמי התחזק (לעיתים אף יתר על המידה), ועל כך שקל יותר היום לעבוד איתו על ויסות רגשות, ואט אט לבסס את מיקומו החברתי.

במשך השנה ישבנו הרבה מאוד על החלקים התאורטיים ועתה אנו עומדים לקראת תחילת הצילומים.

אני משוכנעת שכל מה שעשיתי במהלך השנה עם התלמיד היה לפתוח בפניו דלתות, שהוא עצמו לא היה מודע להם, ולחשוף אותו למשאבים שהיו חבויים בו.

ההתרגשות שאחזה בו בכל יום שלישי הייתה מדבקת מאוד. בימי גשם וסערה, כשמתחשק לי להישאר מתחת לשמיכה (כיאה לפנסיונרית), המחשבה על מה שמצפה לנו היום, הייתה זורקת אותי מהמיטה. לא יכולתי לאכזב אותו והייתה בי התלהבות לפגוש אותו ולדעת שהקשר והעשייה הזו כה משמעותיים.

אין לי ספק שהתהליך החינוכי הזה, יש בו כל כך הרבה ערך מוסף, ואני מודה על שנפל בחלקי, לנצל ולמנף סיטואציה מקרית, שהביאה כל כך סיפוק שבעשייה.

ולסיום, הערת העורכת: שאלתי כיצד עומדת יְאורָה לעבור מעבודת התסריט לעבודת הצילום והעריכה, שהרי היא בעצמה אומרת שמעולם לא למדה קולנוע.

ובכן, יְאורָה אינה שוקטת על שמריה. היא גייסה תלמיד תיכון במגמת הקולנוע בתיכון רופין, והוא יסייע ליְאורָה ולתלמיד להשלים את הפרוייקט היפה הזה.

יישר כוח, ליְאורָה!