הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

בעיות קליטה גם בדור השני

כתבה: חדוה פרחיה

שמי חדוה ואני מתנדבת בביה"ס יסודי בירושלים, שם פגשתי ילד מכיתה ה'  ש"בילה" את לימודיו מחוץ לכיתה בהוראת המורות. לפעמים הושעה הביתה בגלל אלימות. הצוות החינוכי המעולה לא הצליח להתמודד עם הילד הזה -  ילד חכם לכל הדעות. הוא הושעה לעתים תכופות. הסגל הרים את ידיו והתייאש. המורה הודיעה  לו שלא כדאי להשקיע בו מפני שהוא חסר תקנה. היא כנתה אותו "שקרן" ו"אלים". הילד היה מכונס בתוך עצמו והפעיל אלימות כלפי חבריו.

התעקשתי לקבל אותו תחת חסותי.  עדיין בחנוכה השנה אמרו לי ש"יש ילדים אחרים שזקוקים לי", "חבל על הזמן", "כולם ניסו ולא הצליחו" (כולל היועצות) ו"טוב שיש לך כוונות טובות, אבל זה לא יעזור".

אני התעקשתי. היה לי זמן פנוי יותר מאשר לצוות ובעיקר אני  מאמינה שבחינוך אסור להתייאש. מבחינתי,  אין דבר כזה , צריך להגיע לילד. (כשהייתי צעירה, התעסקתי לא מעט בחינוך. הייתי בצוות המוביל של הצופים היהודיים בצרפת). היה ברור לי שהוא מורד בממסד ובמקרה שלו הכוונה הייתה לביה"ס.

יום אחד הוא נפצע. שאלתי אותו : "מה קרה?" הוא הסתכל עלי במבט של: "מישהו מתעניין בי?" ובערבוב של: "מה הרגשנות הזאת? אני גבר!" וכך ענה, כמו הקשוחים האלה. אבל אני אמרתי לעצמי : לעזאזל הוא רק בן אחת עשרה.

הגיע החופש הגדול והילד נסע עם משפחתו לראות את סבתו בחו"ל, באתיופיה. הוא חזר מלא בחוויות על נמרים וכלבים ואריות. איפה הוא ואיפה ביה"ס. אפילו נקודת השקה אין!

למחנכת היה רעיון נפלא: להכין מצגת על אתיופיה. הוא הסכים.

בתחילה, סיפר לי על החופש. אחר כך על אתיופיה. אט אט הסתכלנו בויקיפדיה ולמדנו על משמעות המנהגים, גודל המדינה, האוכלוסיה וכו'. לאט לאט ראיתי , שמבט הכעס הולך ומתפוגג.  שאלתי  את הצוות: האם יש שינוי בהתנהגות. “לא”, ענו.

אבל אני הבחנתי בשינוי הקל. ראיתי ילד שמתחיל להרפות, מתחיל לזרום ביחד עם הנילוס הכחול. תוך כדי הכנת המצגת, גיליתי ילד אחראי, נבון ורגיש. הסברתי לו שהיופי של החברה הישראלית הוא בכך שכל אחד מביא קצת מהתרבות שלו , ושבבוא הזמן, גם הוא יכתוב ספר על תרבות אתיופיה.

בטו' בשבט, הוא הציג את המצגת לכיתה. מצגת יפה, מובנת. הילדים התחילו לשאול שאלות, המורה שאלה שאלות והוא קיבל מחיאות כפיים. ניגשתי גם למנהלת וסיפרתי לה שהיא חייבת לראות את המצגת.

המסע לאתיופיה היה נקודת המפנה.  אמרתי לו שהוא נציג של החברה האתיופית ובעצם הכל בידיו הוא. אם רק ירצה, אמרתי לו, יוכל להפוך למנהיג. אני חושבת שיכולתי להזדהות אתו כי גם אני בילדותי הייתי בשוליים, והוא, הוא יכול היה להזדהות איתי כנציגה של גלות אחרת. אני הופעתי בטלויזיה בסרט תעודי על יהדות סלוניקי. הוא צפה בסרט ואני אמרתי לו שכמו שאני ייצגתי, כך גם הוא יכול.

פתאום הילד היה שייך, הוא התחיל לחייך (חיוך יפה), הקשיב, השתדל. יום אחד הוא אמר לי שקיבל מחמאות ביומן מהמורה והודה ש"זה כיף". המחנכת שאלה אותי: "איזה נס עשית?"  האלימות ירדה. הוא התחבר לחבר'ה. טוב לו איפה שהוא נמצא. כל הצוות החינוכי דיווח לי על התקדמות. עכשיו, עליו להשלים את הפער הלימודי מפני ששהה הרבה מחוץ לכיתה.

הבנתי שבעייתו העיקרית הייתה הרגשה של הפלייה, למרות שהוא יליד הארץ. הוא "חי" את קשיי הקליטה של הוריו והזדהה איתם לחלוטין.

עוד מילה אחת: יום אחד שאלתי אותו : “כאשר אתה היית מושעה בבית , מה עשית? ניצלת את הזמן לטלויזיה? למשחקים?" הוא הסתכל עלי בתדהמה וענה: "לא חשבתי על זה. הייתי בעונש!"

 

ילד. תמימות של ילד!