הזמנה להתנדב

הינך מוזמן/ת להצטרף למשפחת המתנדבים של ידיד לחינוך

איש באמונתו יחיה – על ביה"ס הממלכתי דתי בו אני מתנדבת

מאת: צביה טולדנו

כשבחרתי להתנדב לפני שבע שנים, היו בקרבת ביתי שני בתי ספר, האחד ממלכתי והשני ממלכתי דתי.
היות וביה"ס הממלכתי נשק ממש לביתי, נאמר לי כי יתכן שלא כדאי לעבוד עם ילדים שהם אולי ילדי השכנים שלך. הופניתי לבי"ס ממלכתי דתי.

אני לא דתיה אבל מגדירה את עצמי כמסורתית. הדת, המנהגים והלך הרוח מאוד קרובים לליבי, אולי בגלל הזיכרונות מבית הורי. מן הסתם כאשר הורינו הולכים לעולמם, נותר געגוע ורצון להתחבר אל העבר.

כבר בפגישתי הראשונה עם מנהלת ביה"ס, הבהרתי לה כי איני דתיה ולרוב לובשת מכנסיים, אך בהחלט אכבד את אופי ביה"ס ולא אגיע בלבוש חושפני. למרבה הפלא, למנהלת לא הייתה בעיה עם זה, בדיעבד ראיתי בבקרים אמהות מגיעות עם ילדיהן כשהן לבושות במכנסים ולעיתים בלבוש נועז יותר.

אנחנו שש מתנדבות בביה"ס, רק שתיים מאתנו דתיות. צוות המורים והמנהלת מאוד מוקירים לנו תודה, אפילו במשרד החינוך ערכו לכבוד המתנדבים בחינוך הממלכתי דתי טקס הוקרה.
כאמור, ביה"ס נמנה על החינוך הממלכתי דתי – הכיתות מעורבות - בנים ובנות יחד. הבנים כמובן כולם חובשי כיפות, אבל יש ביניהם כאלה עם פיאות וכאלה עם ציציות. הבנות לבושות בשרוולים ארוכים ותמיד בחצאית, הן לא גורבות גרביים שחורות כמו במגזר החרדי.

האומנות ויצירות התלמידים מוצגים בכל המסדרונות – פינת השבת עם פמוטים וחלות עשויות פלסטלינה, ששת ימי הבריאה המוצגים בחומרים ממוחזרים וכמובן ציון כל חג וחג.
התערוכה היא מתחדשת, ולכל אורך המסדרונות ביטויים ופתגמים הקשורים לתובנות החיים.

רציתי לכתוב על בית הספר הזה, הממלכתי – דתי, בגלל הריגוש שאני חווה לא אחת במפגש עם הילדים. הסיפורים שלהם מהבית, כל כך שונה מהמציאות שרובנו מכירים. לילדים האלה יש הרבה איסורים, כמו למשל, הבילויים בשבתות. אין ים, אין טיולים, אין טלויזיה. תמיד כשאני שואלת "איך היה בשבת?" (אני מתנדבת בימי ראשון ולכן זו שאלה מתבקשת), אני מקבלת כמעט מכולם את אותן תשובות.

מנהלת ביה"ס מאוד מקפידה על דרך ארץ, לכן האוירה בביה"ס מאוד רגועה ומכבדת. בשעות הבוקר נשמעת תפילת שחרית מכל הכיתות. בכל יום נבחר תלמיד אחר להיות "החזן" שמוביל את התפילה. אותי מפתיעה בכל פעם העובדה שילדים שעדיין לא קלטו קריאה, "קוראים" בשטף את התפילה כולה, שנמשכת בין 15 ל-20 דקות.

מאחר ואני מגיעה קצת אחרי השעה שמונה, אני נאלצת לשבת בצד ולחכות שהתפילה תסתיים. בהיותי אורחת, כל מה שנותר לי הוא לעקוב בעיני אחרי התלמידים. אני נרגשת לפעמים עד דמעות, כשאני רואה בתפילת "שמע ישראל" את הזאטוטים בכיתה א' עוצמים עיניים עם יד קטנה ואומרים אותה ברגש. לפעמים התפילה ארוכה יותר: כל ראש חודש, ספירת העומר, תפילת הגשם. אני מוצאת שכיהודיה, הרווח כולו שלי, למה לא לדעת על הדת שלי?


מבט על מסדרונות בית הספר

מצאתי את עצמי לא אחת חושבת ומחשבת לפי תאריך עברי. לפני שבוע שאל אותי הספר שלי, מתי חג שבועות. עניתי לו בפשטות: אם בשבוע שעבר היה ל"ג בעומר כלומר 33 ימים לספירת העומר, אז 17 יום אחר כך, חל חג שבועות שזה 50 יום לעומר. הוא לא הבין אותי.

הרבה מהתכנים בספרי הלימוד קשורים לחייהם ופועלם של רבנים ידועים, אבל יחד עם זאת, המנהלת מקפידה להביא את התלמידים להישגים בהתאם ללימודי הליבה, תוך הקפדה על שמירת הרמה במבחנים ארציים.

לקראת הפסקת האוכל המורה עורכת שני טורים, טור בנים וטור בנות וכל קבוצה הולכת לשירותים המיועדים לה לנטילת ידיים. בתום הארוחה, על מנת לא לפגוע בהפסקה של התלמידים, ברכת המזון נערכת כשחוזרים לכיתה אחרי ההפסקה.

לפני כשנה, כשצויין רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, הזמינה מנהלת ביה"ס את כל המתנדבות לטכס שהתקיים באולם הספורט.
מה רבה הייתה הפתעתנו, כשהמנהלת שאלה: "תלמידים יקרים, איזה יום אנחנו מציינים היום?" כל התלמידים ענו במקהלה: "יום פטירתה של רחל אמנו". "נכון", השיבה המנהלת, "אבל היום אנחנו מציינים אירוע נוסף – תאריך הירצחו של ראש הממשלה, יצחק רבין".
טוב עשתה המנהלת שאיזכרה את האירוע המדיני. קודם הייתה מצגת של הכיתות הנמוכות על פטירתה של רחל אמנו ואז עלו לבמה תלמידי הכיתות הגבוהות וציינו את האירוע של רצח ראש הממשלה.

אני חושבת שבגישה זו המנהלת מכבדת לא רק את הדת, אלא גם את הציונות והאירועים הקשורים לעמנו, מה שלא קורה אצל החרדים.
"איש איש באמונתו יחיה". הלוואי והחברה הישראלית הייתה סובלנית יותר איש כלפי רעהו, כמו שקורה בביה"ס בו אני מתנדבת – מכבדים כל אדם באשר הוא אדם.